הכרזתו ההיסטורית של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על הכרה בירושלים כבירת ישראל הייתה קצרה וממוקדת, וכללה בתוכה כמה החלטות משמעותיות של הממשל אשר מהווה שינוי ביחס של כל הממשלים הקודמים כלפי ירושלים ומעמדה של העיר. אז מה בעצם הכריז הנשיא ומה המשמעות של כל אחת מן ההודעות עליהן בישר אמש (רביעי)? מה מהווה חידוש ומה כבר נאמר על ידו בצורה מעט שונה בעבר? אלו הנקודות הבולטות מהנאום:
"הגעתי למסקנה שזה הזמן להכיר רשמית בירושלים כבירת ישראל. בזמן שנשיאים קודמים עשו זאת הבטחת קמפיין הם נכשלו בביצוע. היום אני מבצע. אני מחשיב את זה כדבר שהוא לטובת האינטרס של ארצות הברית, ולקידום השלום בין ישראל והפלסטינים. זה דבר שהיה צריך להיעשות מזמן כדי לקדם שלום. ישראל היא מדינה ריבונית וזכותה כמו כל מדינה ריבונית אחרת לקבוע מה הבירה שלה".
זהו החלק ההיסטורי והמשמעותי ביותר בנאום. הכרזתו של טראמפ כי הממשל יכיר בכך שירושלים היא בירת ישראל מסיימת מדיניות אמריקנית בת שבעה עשורים ולפיה מעמדה של העיר ייקבע במשא ומתן בין הצדדים, ולפיכך אין לקבל החלטה בנוגע לעיר הבירה. כך, למשל, כל הודעה של הממשל שיצאה מעיר הבירה, על פגישה מדינית לדוגמה, נפתחה במילה "ירושלים" בלבד, ללא ציון כי העיר נמצאת בישראל.
סערת ההכרה בירושלים - כתבות נוספות:
ארה"ב במסר חריג לישראל: "הגיבו באיפוק להצהרת טראמפ"
נתניהו לאחר הצהרתו של טראמפ: "אבן דרך חשובה בתולדות ירושלים"
אבו מאזן על הכרת טראמפ בירושלים: "ארה"ב נסוגה מתהליך השלום"
טראמפ משתמש למעשה בשני טיעונים כדי להסביר מדוע קיבל את ההחלטה: טיעון פנים-אמריקני וטיעון הקשור במדיניות החוץ. בכל הנוגע לסוגיית הפנים, טראמפ מעניק מתנה יקרת ערך לבסיס התומכים שלו, האוונגליסטים בפרט והימין בכלל. הוא נוקט בטיעון כי החליט לעשות זאת כיוון שהבטיח במהלך הקמפיין, ועל הדרך עוקץ את כל קודמיו בתפקיד אשר הבטיח לעשות זאת ובסופו של דבר לא עמדו במשימה. "חלק יגידו שלא היה להם אומץ", הוא הוסיף.
זאת נקודה חשובה עבור טראמפ, והוא מרבה לחזור עליה בכל פעם שממשלו מקיים אחת מהבטחות הבחירות המשמעותיות - כמו מינוי שופטים שמרנים לבית המשפט העליון או התקדמות לעבר קיצוצי מיסים. טראמפ למעשה נבחר בתור אדם שאינו פוליטיקאי שבא לעשות סדר בביצה של וושינגטון הבירה. בכל פעם שהוא ממלא הבטחה שכזו, במיוחד הבטחה כבדת משקל כמו נסיגה מהסכם פריז שרבים לא חשבו שהוא ימלא, חשוב לו לבדל את עצמו מקודמיו בתפקיד ולהראות כי בעוד הם הבטיחו משהו שנראה בלתי אפשרי, הוא גם מקיים.
בנוגע למדיניות החוץ, הנשיא טוען כי הוא סבור שהמהלך הזה לא יזיק לשלום, אלא דווקא יקדם אותו. הטיעון שהוא העלה הוא כי במשך עשרות שנים נשמרה ההתעלמות ממעמד העיר ונשיאים נמנעו מלקדם את העברת השגרירות מתוך מחשבה שכך יתקדם תהליך השלום, אבל עובדה ששלום לא הושג. לדבריו, זכותה של ישראל כמדינה ריבונית לקבוע מה עיר הבירה שלה והמשא ומתן בין הצדדים צריך להתקיים מתוך הכרה של המציאות בשטח.
"חשוב לי להבהיר כי החלטה זו לא נועדה לבטא שינוי ממחויבותנו לשלום. אנחנו רוצים הסכם שהוא דיל מצוין לישראלים ולפלסטינים. איננו נוקטים עמדה בנוגע לגבולות הקבע, כולל הגבולות הספציפיים של הריבונות הישראלים בירושלים. כל אלה תלויים בצדדים המעורבים. ארצות הברית נותרת מחוייבת להסכם שלום שהוא מקובל על שני הצדדים".
כאן טראמפ נסוג במעט מהבטחתו המקורית. הוא לא חוזר על הטקסט המלא שהשמיע בתום פגישתו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך קמפיין הבחירות בחודש ספטמבר 2016 להכיר בירושלים כ"בירת ישראל המאוחדת", ומבהיר כי גבולות הקבע של העיר ייקבעו במשא ומתן בין הצדדים.
כדי להבהיר עד כמה הצעד לא סותר את המחויבות של הממשל שלו לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חוזר טראמפ לא פחות מ-14 פעם על המילה "שלום" בנאום בן 11 דקות וחצי.
העברת השגרירות - לא מתוחמת בזמן
"עד היום לא הכרנו באף בירה ישראלית כלל. היום אנחנו מכירים במובן מאליו. זה לא יותר או פחות מאשר הכרה במציאות. זה גם הדבר הנכון. זה משהו שצריך להיעשות. זו הסיבה, שאני מנחה את מחלקת מדינה להתחיל בהכנות להעברת השגרירות מתל אביב לירושלים. זה יחל את התהליך של שכירת ארכיטקטים, מהנדסים ומעצבים, ולכשהתהליך יושלם, יהווה תרומה גדולה לשלום".
הבטחתו של הנשיא להעביר את השגרירות היא מעט מורכבת יותר. מצד אחד, הוא מנחה את מחלקת המדינה להתחיל לתכנן את המהלך, והדבר הזה לבדו הוא שינוי מדיניות משמעותי משלושת הממשלים הקודמים שהסירו את הנושא באופן גורף משולחנם. מן הצד השני, הוא לא נוקב בלוחות זמנים ולא נותן שום פרט ספציפי שמעיד כי הממשל מתכוון לחתור במהירות לביצוע המהלך. בבית הלבן כבר הבהירו בתדרוך המקדים לעיתונאים לפני הנאום כי "התהליך יארך שנים", ובינתיים אמש חתם שוב הנשיא על דחייה של חצי שנה ביישום החוק, כפי שעשה בחודש יוני, כאשר בנימוק לסיבת הדחייה ציין הנשיא "אינטרסים ביטחוניים".
ההסבר הרשמי של הבית הלבן לכך שהנשיא חתם על הדחיה הוא שהחוק משנת 1995 קובע כי אם הנשיא לא היה חותם, והתהליך היה מתארך, היה רשאי הקונגרס להטיל עיצומים כספיים נגד מחלקת המדינה כיוון שאינה עומדת בלוחות הזמנים. ואולם, העובדה שהנשיא גם חתם על דחייה של חצי שנה וגם לא נקב בלוחות זמנים, משאירה בידיו מרחב תמרון גדול מאוד.
כעת, אחרי שהצהיר כי הוא מכיר בירושלים והבהיר כי הוא יעביר בעתיד גם את השגרירות, אף אחד לא יפעיל עליו לחץ כאשר תגיע הפעם הבאה לחתום על הדחייה ביישום ההחלטה. מהיום בו נבחר טראמפ לנשיאות ועד ההצהרה אתמול, העמדה הרשמית של הבית הלבן הייתה כי "זה לא שאלה של האם השגרירות תעבור, אלא שאלה של מתי". מהבחינה הזו, ההצהרה אמש לא שינתה את המדיניות המוצהרת שהיתה גם קודם. האמירה על תחילת תכנות התהליך היא כמובן מאוד חשובה, אבל היא יותר עקרונית מאשר מעשית.
"ארצות הברית תתמוך בפתרון שתי המדינות אם זה יוסכם על שני הצדדים. בינתיים קורא לצדדים לשמור על הסטטוס קוו במקומות הקדושים כולל בהר הבית".
לכאורה, מדובר בעמדה חדשה של הנשיא ושונה מזו שהשמיע עד כה. בפועל, הדברים שאמר אמש לא שונים מהותי ממה שאמר במסיבת העיתונאים המשותפת יחד עם ראש הממשלה נתניהו בפברואר השנה. אז, נשאל הנשיא האם יתמוך בפתרון שתי המדינות, והשיב: "אני בוחן את פתרון שתי המדינות או מדינה אחת, ואני ארצה את מה שהצדדים ירצו. אני אהיה מרוצה מהאפשרות שבה הצדדים ירצו, אני יכול לחיות עם כל אחת מהן".
הנשיא עשה צעד נוסף אל עבר תמיכה בפתרון שתי המדינות, וגם זה דבר משמעותי, אבל בסופו של דבר, הוא אומר כי הצדדים הם אלה שיחליטו. הוא בוודאי לא הצהיר שמבחינתו, בתור המתווך הראשי בין הצדדים, זה הפתרון היחיד לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שעשו ממשלים קודמים, כך שלא ברור אילו השלכות יהיו בשטח לעמדה זו על גיבוש העמדה האמריקנית והאם הדבר יתבטא בתכנית השלום שהממשל מגבש.
