(בווידאו: כניסת אלאור אזריה לכלא, אוגוסט 2017)
בזמן שכולם עוסקים בנשיא ראובן ריבלין ובהחלטתו שלא לחון את אלאור אזריה, אבקש לשוב לרגע לבחירות שעשה אזריה. לא ברגע שבו ירה במחבל ובשניות שקדמו לכך, אלא דווקא בבחירותיו לאורך ההליך המשפטי שהחל כמשפטו של החייל היורה מחברון ונמשך כמשפטו של סמל אלאור אזריה, לאחר שבאופן חריג ביקשה דווקא ההגנה לחשוף את שמו.
בעולם המשפטי נדרשת פעמים רבות הכרעה ברורה, אשם או זכאי, שחור או לבן. בחיים האמתיים, כפי שיעידו בעלי מקצוע מתחומי התמחות אחרים, יש הרבה מקום לאפור, לחיבוטי הנפש, להחלטות שמתקבלות בעקבות בליל מחשבות שמתערבלות ומביאות באחת למעשה, לעתים למעשה נמהר. אזריה טען לאורך כל ההליך המשפטי שהוא ירה כי חש סכנת חיים, בשל חששו מסכין או ממטען אותו יפעיל המחבל ששכב על הקרקע. כך, חד וחלק. לבן לחלוטין, בלי מורכבויות.
זירה מורכבת מביאה פעמים רבות ללחץ, לבלבול, לאפור, לא לשחור ולבן. האפשרות ההגיונית, המתבקשת, שהחלטתו של אזריה לירות נולדה גם בשל זעם שביקש להתפרץ למראה חברו אותו ניסה המחבל לרצוח שוכב פצוע, במקום בו הקריאות לנקום רבו, כשבצדן נשמעות גם קריאות להיזהר ממטען שמחלחלות אף הן, במיוחד כשאזרחים, ולא מפקדים, נותנים את הטון, הושמה בצד ולא הוצגה לבית הדין.
עוד בוואלה! NEWS:
ריבלין דחה בקשת החנינה של אזריה; המשפחה: "גילינו מהתקשורת"
ליברמן ביקש מריבלין להעניק חנינה לאזריה: "שילם מחיר כבד"
הרמטכ"ל הצליח לאזן: כבוד לשיפוט הצבאי - לצד גיבוי ללוחמים
בית הדין המחוזי לא האמין לאזריה. הוא קבע שהחייל ירה כיוון שהחליט ש"מחבל צריך למות", גם אם אינו מסוכן עוד. השופטים ציינו אמנם בפסק הדין ששני חיילים שהעידו מטעם התביעה התרשמו ממצוקתו של אזריה לאחר האירוע, אך בבחירה שהעמידו בפניהם ההגנה והתביעה בין שני תסריטים קיצוניים, הופכיים, נדחתה לחלוטין גרסתו של אזריה. לא לבן, קבעו השופטים, לא אפור, שחור.
נכון, אמנם, שטענת ההגנה לפיה החלטתו של אזריה לירות התקבלה מתוך סערת נפש ומכלול של שיקולים לא הייתה מקימה הגנה משפטית מלאה, אך דומה שהיא הייתה נתפסת כמהימנה הרבה יותר והייתה מביאה את השופטים לקבוע קביעות "רכות" יותר ביחס לחייל, ובהמשך מאפשרת גם להקל בקביעות בעניינו.
לא כך אירע. בבחירה האם לקבל את הכרעת השופטים ולבקש הקלה בעונשו, או לערער על פסק הדין, החליט אזריה לערער, ובעקבותיו ערערה גם התביעה הצבאית על העונש שנגזר על החייל, וכך מצאנו עצמנו כולנו, וראשון לכל החייל עצמו, בקרב נוסף בין כולו שחור לכולו לבן. שופטי בית הדין לערעורים עוד ניסו, בישורת האחרונה שלפני מתן פסק הדין בערעור, לקרוא לצדדים להניח בצד את המטענים השליליים שנצברו לאורך הדרך, ולהידבר ביניהם בניסיון להגיע להבנות.
אולי גם הם חשו שרק הידברות תאפשר לצבוע את האירוע בצבעים עזים פחות ומורכבים יותר. אלא שכידוע, איש לא הצליח לגשר על התהום שנפערה בין הצדדים, ופסק דינם של שופטי בית הדין לערעורים לא יכול היה להימלט מהכרעה ברורה בין התביעה להגנה, ורק הפך את השחור לשחור יותר.
החלטת הרמטכ"ל גדי איזנקוט להקל הקלה מסוימת, מתונה, בעונשו של אזריה לאחר שזה פנה אליו בבקשה שיקל בעונשו לא הפתיעה. הרמטכ"ל הדגיש את העיקר מבחינתו, שאסור לפגוע במסרים העקרוניים שיצאו תחת ידיהם של המפקדים ושל בית הדין הצבאי בדבר מרכזיותו של טוהר הנשק.
משהקל הרמטכ"ל בעונש לא היה מקום לצפות לכך שהנשיא יקל הקלה נוספת בעונשו של החייל. לאורכה של הסערה הציבורית כולה שליוותה את פרשת אזריה שידרו ריבלין ואיזנקוט על אותו גל ולכן החלטתו של הנשיא לא צריכה להפתיע איש. שונים הם פני הדברים בכל הקשור לרישום הפלילי שנרשם לחובתו של אזריה עת הורשע בעבירת הריגה. בקשה למחיקת הרישום תישקל להערכתי בחיוב על ידי נשיא המדינה לכשתוגש בעתיד, שכן היענות לה לא תעמוד בסתירה להחלטה של הרמטכ"ל.
כך או כך, עניינו של אזריה יובא עוד קודם לכן בעוד חודשים ספורים גם בפני ועדה צבאית שתדון בהקלה נוספת בעונשו. בניגוד למערכת האזרחית בה ניתן להקל בשליש מן העונש, הוועדה הצבאית מוסמכת להקל בעונש עד כדי מחצית. ההקלה המקובלת במקרים המובאים לדיון בפני הוועדה היא של שליש מתקופת המאסר, ולא יותר מכך, אבל עניינו של אזריה הוא, כידוע, הכול חוץ ממקרה רגיל.
