עלות מול תועלת: הרגע שבו טראמפ יחליט לתקוף בקוריאה הצפונית

המשבר המתרחב בין ארצות הברית וקוריאה הצפונית מתחיל להזכיר מצבי משבר סף-גרעיניים אחרים כמו משבר הטילים בקובה בשנת 1962, שהתרחש במהלך המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות. משבר זה הביא את שתי המעצמות לפתחה של מלחמה גרעינית אולם הסתיים בסופו של דבר במושא ומתן ובהסכם. למרות קווי הדמיון בין המשבר הנוכחי לזה של שנות ה-60' של המאה הקודמת, המשבר מול קוריאה הצפונית שונה לחלוטין ועלול להוביל לסיום אחר וקטלני מקודמיו.

בחודשים האחרונים קיימתי מספר סיורי עבודה ומפגשים עם בכירים ביפן, סין וארצות הברית. אמנם נושא הדיונים המרכזי היה איום הטרור הגלובלי אולם השיחות מטבע הדברים גלשו למשבר קוריאה צפונית. ברי שיחי מדרום מזרח אסיה התעניינו יותר מכל לגבי הערכתי כיצד עשוי הבית הלבן להתנהל מול קים ג'ונג און במשבר המתעצם, וכיצד ניתן להרתיע את צפון קוריאה מהסלמה, מהמשך הניסויים בטילים ובנשק לא קונבנציונלי ואף מניעת ההידרדרות למלחמה.

לקריאה נוספת:
סין הורתה על סגירת חברות צפון קוריאניות הפועלות בשטחה עד דצמבר
"השמיע קולות לא אנושיים": עינויי הסטודנט האמריקני בצפון קוריאה
ארה"ב: בקרוב - צפון קוריאה תוכל לשגר טיל גרעיני לשטחנו

שאלת ההרתעה של יריב מדינתי, כמו גם שחקן תת-מדינתי, היא סוגיה מורכבת. ספרים ומאמרים רבים נכתבו בנושא, פותחו מודלים שונים של הרתעה ונוהלו סימולציות ומשחקי מלחמה כדי להבין ולמקסם את יכולת ההרתעה מול יריבים מדינתיים וארגוני טרור. אולם היכולת לקיים הרתעה אפקטיבית תלויה בשני תנאים מקדימים. הראשון – האויב אותו מעוניינים להרתיע הוא שחקן רציונלי, שעורך שיקולי עלות-תועלת ובוחר את אלטרנטיבת הפעולה המועילה יותר ולא את האלטרנטיבה המזיקה. אולם מאחר ששיקולים אלו הינם סובייקטיביים ואינם גנריים, הם משתנים משחקן לשחקן, מתקופה לתקופה, ולכן יש לוודא גם את קיומו של התנאי המקדים השני להרתעה אפקטיבית – יכולתו של השחקן המרתיע להבין את שיקולי העלות-תועלת הסובייקטיביים של היריב. על המרתיע לפעול בהתאם לרציונל של האויב ולא בהכרח לפי הרציונל שלו עצמו. במילים אחרות, מה שנתפס כמרתיע על ידי צד אחד אינו בהכרח כזה על ידי הצד השני וההיפך.

כך למשל, בעוד צד אחד מודד את ערכי התועלת במונחים של גרימת ומניעת נזק, הצד היריב עשוי להשתמש בסולם הישגים אחר הנמדד, למשל, במונחי כבוד. כדי להשיג הישגי כבוד הוא יהיה מוכן להשתמש במחירים "לא רציונליים" בסולם הנזק. בכך נעוץ ככל הנראה ההבדל המהותי בין המשברים הסף גרעיניים בין ארצות הברית וברית המועצות בעבר למשבר הנוכחי. בעוד ששתי המעצמות היו אויבות מרות האחת של השנייה הרי שעל פניו הן ערכו שיקולי עלות תועלת על פי סולם תועלתני דומה וכך הן היו יכולות להרתיע זו את זו ולמנוע הידרדרות למלחמה.

למרות הטענות שנשמעות בהזדמנויות שונות, חלק מאנשי שיחי ביפן, מומחים לקוריאה הצפונית, טענו בפניי כי קים ג'ונג און אינו משוגע, וכי הוא למעשה שחקן רציונלי שעורך שיקולי עלות-תועלת. יחד עם זאת הם הסכימו כי שיקוליו שונים משיקולי מדינות המערב ובוודאי מאלה של ארצות הברית. כעת עומדת על הפרק השאלה: האם הבית הלבן ויועציו מבינים את הרציונל של קים ומגבשים אסטרטגיה המתבססת על מנופי השפעה רלוונטיים שעשויים להרתיע את צפון קוריאה? כמו כן ניתן גם לשאול אם אותם שיקולי עלות-תועלת רציונליים מנחים גם את הבית הלבן, והאם פיונגיאנג מבינה את השיקולים הללו ופועלת בהתאם? נראה כי בהיסטוריה המודרנית אין תקדים לעימות סף-גרעיני בין שתי מדינות המנהלות תהליכי קבלת החלטה כל כך שונים ובלתי ברורים ליריב.

גם אם צודקים אלה הטוענים כי קים ג'ונג און מונחה על ידי שיקולי עלות-תועלת סובייקטיביים, הרי ששיקולים אלה ככל הנראה לא נהירים למומחים מערביים. מצד שני אפשר לנסות ולהבין את שיקולי העלות-תועלת המנחים את מדיניותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שעל פניו גם הם אינם טריוויאליים. מניתוח פעילותו של הנשיא טראפ בנושאי חוץ וביטחון בשבעת חודשי כהונתו, ומשיחות שקיימתי עם גורמים בכירים אמריקניים נראה כי אפשר להסביר את שיקולי העלות-תועלת של טראמפ בחלוקה לשלוש קטגוריות: "America first", "America great" ו- "America doesn't care". במסגרת זו כל סוגיה הקשורה למדיניות החוץ והביטחון האמריקנית נופלת באחת בשלוש הקטגוריות האלה.

קטגוריית "America first" היא העליונה ומשמעה –איום חמור המסכן ישירות את הביטחון או הכלכלה האמריקנית. תחת "America Great" נמצאים איומים ואתגרים שיכולים להשפיע על מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית. לאחר מדיניות חוץ של אובמה שנתפסה על ידי טראמפ כבדלנית, מעוניין טראמפ להחזיר עטרה ליושנה ולהבהיר לעולם כי יש שריף אמריקני בעיירה ועל פיו יישק דבר. בקטגוריה האחרונה של "America doesn't care" נמצאות כל הסוגיות שנועדו לקדם ערכים ליברליים-דמוקרטיים שהעסיקו את ממשל אובמה ואף את ממשל בוש לפניו כמו הפצת ערכי הדמוקרטיה בעולם. תחת קטגוריה זו אפשר להסביר את העובדה שטראמפ היה מהראשונים שהזדרזו לברך את נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן על נצחונו הדחוק במשאל העם שלמעשה הרחיק את טורקיה ממשפחת העמים הדמוקרטיים-ליברליים.

תחת הקטגוריה השנייה - "America Great" אפשר להסביר את ההחלטה של הנשיא טראמפ להפציץ בסוריה לאחר השימוש שעשה צבא אסד בחומרי לחימה כימיים וכן את ההחלטה להפציץ באפגניסטן יעדי טרור באמצעות "אם כל הפצצות". קוריאה הצפונית, על פי ניתוח זה, נמצאת בקטגוריה הראשונה והמסוכנת ביותר – "America first ". היא מסמנת בעיני הבית הלבן איום ביטחוני חמור לארצות הברית. כל ניסוי בליסטי או גרעיני של פיונגיאנג, וכל איום מפיו של קים רק מחזק את התפיסה כי מדובר בסיכון מיידי וישיר על בטחון ארצות הברית.

כך, כפי שהבהרתי לברי שיחי מדרום מזרח אסיה, אם הממשל האמריקני יגיע למסקנה כי האיום המיידי על ביטחון ארצות הברית הולך ומתעצם, וכי הסנקציות וניסיונות ההידברות וההשפעה באמצעות סין, רוסיה וגורמים אחרים לא מועילים, אז סביר להניח כי הנשיא טראמפ לא יהסס לפתוח במערכה צבאית חסרת תקדים נגד מדינה זו במטרה לקעקע מן היסוד את האיום הזה.

בעוד שבמסגרת פעילותו של הממשל האמריקני בקטגוריה השנייה עשוי הנשיא האמריקני לקחת בחשבון בשיקולי העלות-תועלת, שלו גם את ההשלכות של פעולותיו על בני בריתו והנזקים שעלולים להיגרם להם, הרי שמול איומים בקטגוריה הראשונה (America first) שיקולים אלה נדחקים לקרן זווית, ולצורך הסרת האיום ארצות הברית תהיה מוכנה לשלם מחירים גבוהים של נזקים כבדים שעלולים להיגרם לבנות בריתה באזור כמו קוריאה הדרומית ויפן.

אם וכאשר יחליט הנשיא טראמפ לסלק את האיום הביטחוני מפתחה של ארצות הברית, יהיה עליו לפתוח במלחמת בזק סימולטנית נגד יעדי השלטון של קוריאה הצפונית, זאת בניסיון לחסל את כל ההנהגה המדינית-ביטחונית בבת אחת ובאותה עת להשמיד את יכולות השיגור של הטילים הגרעיניים של פיונגיאנג. מערכה זו מחייבת מודיעין עדכני ומדויק תוך הפעלת אמצעים מגוונים – הפצצות אוויריות, טילים בליסטיים, וייתכן אף פעילות כירורגית של יחידות מיוחדות. לחלופין עלול הנשיא טראמפ להורות על שימוש בפצצות גרעין טקטיות למרות הנזק הסביבתי החמור שלהם. נראה כי העולם קרוב היום יותר מאי פעם לחיזיון הנורא של פטריה גרעינית המיתמרת שוב, לאחר כשבעים שנה, בדרום מזרח אסיה.

הכותב הוא ראש המכון למדיניות נגד טרור ודיקן בית הספר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה