כשהוגו צ'אבז גסס מסרטן, הוא פרס את חסותו על בן טיפוחיו ניקולס מדורו וסימן אותו כיורשו בהנהגת המהפכה הסוציאליסטית שקידם. ארבע שנים לאחר מכן, נשיא ונצואלה שולט על מדינה מרוסקת ומפוררת, כשהוא שומר על כיסאו דרך כוח הזרוע וללא תמיכת ההמונים הרעבים.
הנשיא קיבל לידיו את מושכות ההנהגה של מדינה שקנתה לעצמה מעמד אזורי תחת 13 שנות ה"צ'אביזם", תקופה שכללה הלאמת מגזרים נרחבים, תכניות סוציאליות לעניים, חבירה לאויבותיה של ארצות הברית ופולחן אישיות לא מבוטל. כל זאת הצליח להשיג צ'אבז, שמת ב-2013, בעזרת שני דברים עיקריים - נפט וכריזמה בשפע. לרוע מזלו של מי ששימש הסגן ושר החוץ שלו, מדורו נהנה ממאפיין דומה אחד - תאוות שלטון.
נהג האוטובוס לשעבר, בן ה-54, הוא דמות אפורה שאינה מצליחה לשלהב את ההמונים כפי שעשה מורו הרוחני דרך תכנית הטלוויזיה השבועית שלו. שלא באשמתו, צניחת מחירי הנפט עם כניסתו לתפקיד פגעה אנושות בכלכלת ונצואלה, שהתבססה רובה על נפט. מדורו לא השכיל למצוא מקורות הכנסה חלופיים. המדינה הוגבלה בהמשך התמיכה הנרחבת שהעניקה לעניים, ואלו התייאשו מהשלטון הסוציאליסטי והחלו להשתכנע מהאופוזיציה השמרנית שיצאה משנות האפלה הפוליטית.
עוד בנושא:
ונצואלה: יריבתו של הנשיא פותחת בחקירת זיופים במשאל העם
באישון לילה: מנהיגי האופוזיציה בוונצואלה נחטפו מבתיהם
"מדורו דיקטטור": ארה"ב תטיל סנקציות על נשיא ונצואלה
מדורו החל להיות מעורב פוליטית כבר בתיכון, שאותו מעולם לא סיים, אך הרבה לעסוק בזכויות עובדים. קריירה מוזיקלית קצרה הסתיימה במעבר לעבודה כנהג אוטובוס בבירה קראקס, ויחד עם אביו, פעיל שמאל אף הוא, הוא הקים איגוד נהגים. הוא היה חבר בתנועה הבוליבארית המהפכנית, שאותה הנהיג צ'אבז החל משנות ה-80. הוא המשיך לתמוך בצ'אבז גם כשזה נכנס לכלא על הובלת שני ניסיונות הפיכה נגד שלטון הימין בתחילת שנות ה-90.
עם שחרורו של צ'אבז מהכלא ב-1994 וזכייתו בבחירות לנשיאות ב-1998, חבר אליו מדורו כדי לכתוב מחדש את חוקת המדינה - אותו מסמך שקודש בידי מורו ותומכיו ועתה עומד בפני שינוי במטרה להבטיח את שלטון מדורו. בתור שר חוץ, אימץ מדורו לחיקו את הבוז שרחש הנשיא לארצות הברית, שהייתה תחת הנהגת ג'ורג' וו. בוש. המעורבות של "הגרינגוס" בהפיכות ובמלחמות ברחבי אמריקה הלטינית בזמן המלחמה הקרה הותירה צלקות גם שנים רבות לאחר מכן, והשלטון הסוציאליסטי ניצל זאת ליצירת אויב חיצוי שמנסה לחבל בגלגלי המהפכה.
כדרכם של משטרים אוטוריטריים, מותו של מנהיג כריזמטי והחלפתו בדמות אפורה וחסרת ניצוץ היא פתח לערעור על הסמכות השלטונית. מדורו, שבדומה לצ'אבז נוהג ללבוש חולצה אדומה, סחט עד הטיפה האחרונה את היותו היורש של צ'אבז ואף סיפר כי הוא נגלה אליו בחיזיון בתור ציפור שיר, והבהיר לו כי עליו "להמשיך במאבק עד הניצחון". אך רוחו של הקומנדטה לא נחה זמן רב על מדורו, שניצח אך בקושי בבחירות הראשונות שלו ב-2013. האופוזיציה טענה לזיופים ויצאה להפגין, אך המחאה שככה - לפחות לזמן מה.
קריסת מחירי הנפט העולמיים, בין היתר בשל שיפור משמעותי ביכולותיה של ארצות הברית להפיק זאת בעצמה, הייתה כואבת. התמ"ג צנח - 16% בשנה שעברה לבדה - וכך גם הביקוש לנפט במדינה. מ-2013, בצורה הדרגתית, הכלכלה של ונצואלה חזרה לממדיה בסוף שנות ה-90 ומחקה עשור וחצי של צמיחה מואצת כשהתכווצה ב-23%. האינפלציה השתוללה, והגיע למספר תלת-ספרתי. לבוליבאר המקומי אין כמעט ערך, ובקושי ניתן לקנות עמו נייר טואלט - בהנחה שיש כזה על המדפים הריקים.
בחלקים מסוימים במדינה, ילדים רבים סובלים מתת-תזונה בשל המחסור במוצרי יסוד, ותושבים זונחים את בעלי החיים שלהם כי הם לא מסוגלים להאכילם. המלריה, שמוגרה מוונצואלה ב-1961, פשתה מחדש בעקבות בואם של אזרחים רבים לאזורי הביצות, שם הם מחפשים זהב כתחליף להילך הרשמי שאינו שווה דבר. מספר גדל של נשים פונה לזנות, גם במדינה השכנה קולומביה, ותמותת התינוקות בוונצואלה זינקה בעשרות אחוזים בשנתיים האחרונות.
ונצואלה הפכה במובנים רבים למדינה נחשלת וכושלת, אך דומה שמדורו לא מתכוון לעצור. עם הפסדו הצורב בבחירות לפרלמנט ב-2015, הוא איבד כל רסן שכבר היה לו. בית המשפט העליון, שאותו מילא בתומכיו, שיתק את הפרלמנט והרשויות מנעו מהאופוזיציה לקיים משאל עם על שלטונו של מדורו על אף שאספו מספיק חתימות כנדרש. וכשמחאה אזרחית מדוכאת באלימות, היא לרוב נוטה להפוך לאלימה בעצמה כפי שעדה לכך ונצואלה בארבעת החודשים האחרונים.
יותר מ-120 איש, משורות שני הצדדים, נהרגו בתקופה זו, כשמאות אלפים יצאו לרחובות בדרישה ברורה להחליף את מדורו. במקרים רבים, ההפגנות הפכו לזירות קרב, כשהמשמר הלאומי פיזר אותן בכוח. גם האופוזיציה הסלימה את צעדיה, והגבירה את השימוש באמצעים כמו בקבוקי תבערה ואבנים.
שביתות כלליות שהתקיימו בשבועות האחרונים לא הצליחו לבלום את המהלך האחרון של מדורו, הקמת האסיפה המחוקקת שמטרתה ברורה - למנוע בחירות בשנה הבאה, שאם יהיו חופשיות יפילו בבטחה את מדורו, ולשמר את כוחו של המנהיג המשופם, שהכניס את אשתו ואת בנו לאסיפה.
כעת נמצאת המדינה הדרום-אמריקנית בצומת דרכים היסטורי. אפשרות אחת, שנראית בלתי-סבירה בעליל לנוכח ההתפתחויות האחרונות, היא שמדורו ייכנע ללחצים הבינלאומיים ויגיע לפשרה כלשהי עם האופוזיציה. ממשלו של דונלד טראמפ, שלא מרבה לעסוק בהפרות זכויות אדם בעולם אך מתמקד בוונצואלה, הטיל על הנשיא ועל בכירים נוספים בממשלו סנקציות ואף אמר כי הוא הצטרף "למועדון הדיקטטורים".
מדורו לא התרשם והשתמש כהרגלו בביטויים הקבועים נגד ארצות הברית. "אימפריה", "פשיסטים" ולעג לטראמפ על כך שהוא אינו יכול להטיף לו על תמיכת ההמונים - מאחר שהוא בעצמו נבחר לתפקיד על אף שקיבל פחות קולות מהילרי קלינטון.
הנתיב היותר סביר שבו צועדת ונצואלה היא החרפת המחאה האלימה נגד המשטר עד כי התקוממות של ממש. הבעיה המרכזית שממנה סובלת האופוזיציה היא העובדה שכוחות הביטחון נותרו נאמנים למדורו. גלי עריקות משמעותיים עוד לא החלו, והצבא, המשטרה והמשמר הלאומי ממלאים את הוראותיו של מדורו גם במחיר של שפיכות דמים.
ללא סדק בחומת ההגנה של הנשיא, מתנגדיו יתקשו להפילו, על אף הבידוד הבינלאומי הגובר של קראקס. השמאל הפופוליסטי איבד את השלטון במדינות רבות באמריקה הלטינית בשנים האחרונות, וארגון מדינות דרום אמריקה עומד בפני סילוקה של ונצואלה. רק קובה הפגינה נאמנות מוחלטת למדורו, אך זו לא מספיקה כדי לבלום את הסחף העולמי. "המהפכן המושלם", כפי שכינה צ'אבז את בן טיפוחיו, מוביל את ונצואלה לתהום, אך כל עוד הוא בשלטון, נדמה שהוא אינו מוטרד מכך.