בעמק הירדן, ביישובים המצויים בגדה המזרחית של הירדן, נולדתי וגדלתי. מדובר בשטח שכלוא בין שני אפיקי נחלים ממערב נהר הירדן, ממוצאו מהכנרת ועד הגיעו לנהריים שם חובר אליו הנחל השני, הירמוך. מנקודה זו ממשיך הירדן לים, או כך לפחות ציפה ממנו הטבע כי במציאות האפיק דלוח ועלוב. למעשה רק כמה קיבוצים של תנועת העבודה הם היחידים שמממשים את חזונו של זאב ז'בוטינסקי בשירו "שמאל הירדן" "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן".
ממטעי הבננות שלנו בשטחי האזור שעל גדת הירמוך היינו מסתכלים אז לצד השני של הנהר במעין אחוות חקלאים, הכמהים לשקט שיאפשר לעבד את אדמתם. אם נודה על האמת, בצד שלנו תמיד הביטו מזרחה בהתנשאות מסוימת; 'ראו את עצי ה'ננס' העלובים של הפלאחים הירדנים, לעומת בננות ה'זיו' התמירות שלנו'. יחד עם זאת, לשכנים ממזרח הייתה שמורה פינה חמה בלב ולא רק בקרב תושבי עמק הירדן.
השכנים מהממלכה ההאשמית מעולם לא נחשבו בעיני ישראל אויבים מרים כמו הסורים, המצרים או העיראקים. הנשיא התשיעי המנוח, שמעון פרס, הידוע באמרותיו הקולעות, הגדיר ב-1976 את יחסי ישראל עם ירדן "היחסים הטובים ביותר שניתן להשיג בים של שנאה".
אבל ההיסטוריה בין ישראל לירדן ידעה תהפוכות רבות מאוד במהלך השנים, ולפי שעה, שתי המדינות מצליחות לנתב את יחסיהן בים הסוער של המזרח התיכון ולמצוא פתרונות למשברים, כמו המשבר סביב הר הבית והמשבר סביב תקרית המאבטח.
עוד לפני קום המדינה ראתה התנועה הציונית בעבר הירדן חלק משטחה העתידי של המדינה העתידית. אולם בשנת 1921 פיצלו הבריטים את המנדט שלהם על ארץ ישראל ואת הגדה המזרחית העניקו לשושלת ההאשמית הנאמנה לבריטים.
לקריאה נוספת:
תכנית המשטרה והלחץ של עבדאללה: החבל שאפשר לנתניהו לרדת מהעץ
גורם פלסטיני: ירדן לא תיאמה איתנו את המהלך מול ישראל
עסקת המגנומטרים: כשמדינת ישראל התקפלה בפני האלימות
"קריעת עבר הירדן מזרחה מעל ארץ ישראל היא עוול היסטורי ומעשי גם יחד", טען ז'בונטיסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים. נימוקו לכך היה כי "היהודים התיישבו שם עוד לפני כיבוש ארץ ישראל המערבית". לדבריו, "מבחינה מעשית של צורכי העלייה העברית הרי עולה אולי עבר הירדן מזרחה בערכו ובחשיבותו על החלק המערבי של ארצנו, היות ששטח אדמתו אינו קטן ממנו, אבל תושביו פחותים פי שלושה, אדמתו עידים ומעיינותיו מרובים...הכרחי הוא סיפוח עבר הירדן לארצנו לנוכח פני הדלות היהודית הנוראה במזרח אירופה", כתב ב-1928.
שנה לאחר מכן כתב ז'בוטינסקי את שירו "שמאל הירדן" שהפך למעין המנון של תנועת בית"ר. סמל ארגון האצ"ל מדגיש את חשיבות תפיסה זו בסמל רואים יד אוחזת רובה, כשמצדה האחד ארץ ישראל המערבית ומצדה השני עבר הירדן, ובחלק התחתון כתוב "רק כך". את איש החזון והמעשה פנחס רוטנברג עניינה יותר הגשמת החלום של ייצור חשמל בכוח המים, בתחומי ארץ ישראל. הבריטים העניקו לידיו זיכיון לשימוש במי הירדן ובשנת 1932 הקים בעבר הירדן המזרחי את תחנת הכוח ההידרו-אלקטרית. בטקס חנוכת התחנה נכח גם האמיר עבדאללה.
בעבר הירדן לא שמחו כולם משיתוף הפעולה עם הציונים, וראו בכך "פתח כניסה לציונים, למען יוכלו להתנחל בעבר הירדן וליישב אותה לאחר שהתיישבו בארץ ישראל". מה שלא סייע לחשש מכך היה היה אישור של מחלקת הבריאות של המנדט הבריטי שלפיו ד"ר יצחק גורביץ', פקיד חברת החשמל, ישמש רופא בנהריים, או כפי שהירדנים קוראים לשטח ג'סר אל-מג'מע.
החשש מהשתלטות ציונית הלך וגבר ובאותה שנה פרסם העיתון "אל-ג'אמעה" הירדני ידיעה שלפיה "סכנה ציונית מאיימת על עבר הירדן". בידיעה נטען כי ישנן "התאמצויות בלתי פוסקות של מנהיגים ותיירים ציונים לחדור לעבר הירדן כדי לתאר ולבדוק את הקרקעות. אולם כל זמן שלא נמצאו להם סרסורים מקומיים עלו כל המאמצים בתוהו".
עם סיום המנדט הבריטי על עבר הירדן ב-1946 זכתה האמירות ההאשמית לעצמאות והפכה לממלכה. המדינה החדשה והתנועה הציונית ניסו להגיע להסכם ביניהן, אולם השיחות נכשלו וירדן הצטרפה למלחמה נגד ישראל לאחר הכרזת העצמאות ב-1948. הלגיון הערבי, צבא ירדן, כבש את גוש עציון, את העיר העתיקה של ירושלים ואת נהריים ולקח חיילים בשבי. רבים מקרב הלוחמים והאזרחים היהודים בקרב על כפר עציון נטבחו על ידי הלגיון.
אחרי המלחמה סיפחה ירדן את הגדה המערבית לשטחה. בין שתי המדינות שרר מתח לנוכח הסתננויות משטח ירדן לישראל, שהסתיימו בפיגועים קשים. ישראל מנגד נקטה את מדיניות פעולות התגמול. אולם במקביל, נזרעו גם זרעי שיתוף פעולה והסכמות בין שתי המדינות כמו הסכם המים שניסח ב-1955 אריק ג'ונסטון, הנציג המיוחד של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר למזרח התיכון. "תוכנית ג'ונסטון" נדחתה על ידי סוריה ולבנון, אך היא בסיס לחלוקת המים בין ישראל וירדן עד היום והיא גם הולידה הבנות בין שתי המדינות.
באותן שנים ירדן היוותה משאת נפש עבור מטיילים ישראלים רבים, או ליתר דיוק, אתר מסוים בעבר הירדן העיר העתיקה פטרה החצובה בסלע האדום. הרפתקנים צעירים, רובם יוצאי יחידת הצנחנים, ניסו להגיע לאתר, שכן ההגעה לפטרה נחשבה הגשמת חלום ומעין מבחן אומץ. רוב המטיילים לא שבו משם בחיים ורק בודדים הצליחו לשוב בריאים ושלמים.
משנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-90, מי שעמד בראשות הממלכה וניווט את היחסים עם ישראל היה המלך חוסיין. למרות היריבות המרה עם ישראל, הוא נחשב כאן דמות אהודה, כאילו הובנה הרגישות הגדולה שבה נאלץ להתנהל מצד אחד, כמדינה חלשה באזור, לדעת לשמור אמונים לאומה הערבית ומהצד האחר לנסות ולשמור על יחסי שכנות עם ישראל. המלך חוסיין שמר על דיאלוג עם ישראל ובו-זמנית על הצורך שלו לתמרן במזרח התיכון הסוער. תמרון שהוביל אותו להתחבר ב-1967 לחזית הערבית שנלחמה בישראל. במלחמת ששת הימים הפסיד חוסיין את הר הבית ואת הגדה המערבית.
אולם סבך האינטרסים בשכונה המשוגעת שנקראת "המזרח התיכון" חיבר את שתי המדינות, שרק שלוש שנים קודם חייליהן נלחמו זה בזה בקרבות עקובים מדם. בספטמבר 1970, המוכר כ"ספטמבר השחור", נלחם חוסיין מלחמה מרה בארגונים הפלסטיניים שפעלו משטח המדינה שלו, וישראל מצדה אותתה לסוריה כי אל לה להיכנס לירדן ולסייע לארגונים הפלסטיניים בניסיון ההפיכה נגד המלך.
הקשר הסמוי בין ההנהגות נשמר ושלוש שנים אחר כך, שבועיים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, הגיע חוסיין לישראל והזהיר את ראש ממשלת ישראל דאז גולדה מאיר מפני מלחמה שאורבת בפתח. "נודע לנו ממקור מאוד מאוד רגיש בסוריה...כי בעצם כל היחידות שהיו אמורות להימצא באימונים והוכנו להשתתף בפעולה הסורית הן כעת, ביומיים האחרונים, במצב קדם-תקיפה שאמור להיות חלק מהתוכנית", הזהיר המלך. "עכשיו, כל זה מוסווה כאימון, אבל לפי המידע שהיה לנו בעבר, אלה עמדות טרום-זינוק וכל היחידות נמצאות בעמדות אלה".
החל ממלחמת ששת הימים, ובעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, נשמעו בישראל קולות שקראו להגיע להסדר עם ירדן. ב-1969 עיתון "על המשמר", המזוהה עם מפ"ם, קרא ל"הסדר עם ממלכת ירדן, המבטיח את ביטחונה של ישראל ועשוי לפרוץ פרצה ראשונה בחומת האיבה". על פי ההצעה, ירדן תשלוט בגדה המערבית. החשש שראה "על המשמר" היה מפני "הקמת מדינה פלסטינית בשטחים המוחזקים, שפירושה כינון בסיס חוקי לטרור הערבי נגד ישראל. זו תהיה מדינת הטרור".
בשנים שלאחר מכן המשיכו לעלות רעיונות לחיבור עם ירדן. ב-1976 הציע שר הביטחון שמעון פרס לכונן "פדרציה עם ירדן". הוא אמר כי הדבר ניתן "כדוגמת הפדרציה הקנדית, שבה לכל קהילה הזכות להיות שונה". אך ישראל שבה ודחתה את הפתרון כי חוסיין ישלוט בגדה המערבית. את חלומו להסכם עם ירדן, פרס כמעט והגשים ב-1987; כשהיה שר החוץ בממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר, הגיעו פרס וחוסיין ל"הסכם לונדון". לירדן ניתן תפקיד בכיר בקידום הסדר שלום בין ישראל לארצות ערב, אולם שמיר דחה זאת ומרגע זה הודיעה ירדן כי היא מתנתקת מהגדה המערבית.
ב-1994 הקשרים הסמויים בין המדינות הבשילו סוף סוף להסכם שלום וראש ממשלת ישראל יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן חתמו עליו בערבה. שלוש שנים אחר כך עמד השלום למבחן רציני ראשון, בעקבות טבח שבע התלמידות מבית שמש בידי חייל ירדני. האירוע התרחש בעת שהנערות טיילו עם כיתתן בנהריים, שטח שחזר לריבונות ירדנית בהסכם השלום.
ואולם, מאותו מקרה מצער זכורה המחווה המרגשת של חוסיין, שהסבירה שוב מדוע זכה לאהדה בישראל. המלך הגיע לבית שמש כדי לנחם את המשפחות. הוא התנצל בשם ירדן, התחייב למתן פיצויים ואף כרע ברך. הכאב שלו נראה כן והביקור שלו ריגש את אזרחי ישראל.
לא חלפה חצי שנה ומשבר חדש איים על יחסי שתי המדינות. שני סוכני מוסד ישראלים ניסו בתרגיל מתוחכם לחסל את חאלד משעל, חבר בהנהגת החמאס. הניסיון הכושל התבצע בבירת ירדן, עמאן, וסוכני המוסד נמלטו לשגרירות ישראל. חוסיין חש נבגד וצל כבד העיב על הסכם השלום. בשיאו של המשבר שלחה ישראל לירדן חומר שנוגד את הרעל שהותז על משעל ואיים להמיתו, וכן שחררה את השייח' אחמד יאסין.
ב-20 השנים האחרונות הצטננו היחסים בין שתי המדינות. המלך עבדאללה, שירש את אביו חוסיין, נאלץ לתמרן בתוך מציאות סבוכה תהליכי ההקצנה הדתית שלא פוסחים על ארצו וגלי פליטים מסוריה שהגיעו לירדן ולא תורמים לתחושת היציבות הנחוצה כל כך. מנגד, אמונה ירדן על הקשר לאתרי הדת המוסלמיים בירושלים. ישראל מצדה שרויה בקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים הניצבים בפניה. משבר "הר הבית וגלאי המתכות לצד תקרית המאבטח בשגרירות" הדגיש עד כמה הקשר רגיש ושברירי, ועם זאת המחיש עד כמה עמוק הדיאלוג בין המדינות ועד כמה הוא נחוץ לשתיהן. האתגר הבא כמובן מחכה להן, אך עוד לא ברור היכן ומתי יתרחש.
(עדכון ראשון: 23:30)