נתחיל בסוף. אור ליום שלישי, 25 ביולי 2017, ממשלת ישראל התקפלה. בלי לעטוף במילים יפות או רכות, היא התקפלה עם הזנב בין הרגליים והסירה את שערי הבדיקה האלקטרוניים והמצלמות מהכניסות להר הבית. היא חזרה בה מהחלטה צודקת אך לא חכמה של המשטרה ושל הקבינט המדיני-ביטחוני עצמו, שרק חמישה ימים לפני כן, ביום חמישי בלילה, התעקש על הותרת השערים במקומם.
בדיקה ביטחונית בכניסות להר הבית היא אמנם החלטה צודקת מבחינת המשטרה, אך אופן הצבת השערים ללא תיאום עם ירדן או עם הווקף, ואפילו עם הרשות הפלסטינית, היה צעד אומלל.
וכאן אנו חוזרים להתחלה, עוד הרבה לפני תחילת המשבר האחרון בפיגוע הקשה בהר הבית, שבו נהרגו שני שוטרי מג"ב. הר הבית בידנו, אך למגינת ליבם של רבים לא רק בידנו. זו המציאות מאז 1967 ומי שמבקש לשנות את המציאות הזו צריך לקחת בחשבון מחיר דמים קשה. הר הבית גם בידי הירדנים, שמדינת ישראל עצמה נתנה להם דריסת רגל שם לאחר סיום מלחמת ששת הימים.
ישנו גורם נוסף שעל מדינת ישראל לקחת כאן בחשבון, על אף הקושי הגדול - והוא הפלסטינים. לא רק הרשות הפלסטינית אלא הפלסטינים שעבורם הר הבית או מסגד אל-אקצא אינו רק סמל דתי. זהו סמל לאומי ודתי גם יחד, שמצליח לגרד בקלות את קצות העצבים הכי רגישים של הציבור הפלסטיני, וגם הערבי והמוסלמי. אם נרצה בכך או לאו, גם להם יש חלק לא רשמי בקביעת ההחלטות על ההר.
הממשלה הנוכחית מתעלמת מהגורם הפלסטיני ומעדיפה לדבר עם הירדנים. הבעיה היא שההתעלמות מהרשות הפלסטינית אינה מייצרת יותר מקום לירדנים, אלא לגורם אחר שצבר בשנים האחרונות כוח משמעותי בהר הבית - התנועות האסלאמסטיות. חמאס, הפלג הצפוני והיתר עושים נפשות בהר הבית, בעוד רגלי הרשות נדחקות משם. עבורם אל-אקצא היה ונותר הדלק להניע את ההמונים, לשלהב את הרוחות ולייצר הסלמה.
ובעוד ישראל עושה כל מה שרק ניתן כדי להתעלם מיו"ר הרשות אבו מאזן ואנשיו, כולל במשבר האחרון, הגורמים האסלאמסטים רק הולכים ומתחזקים. הפעולות של הממשלה שנועדו להחליש את הרשות ואבו מאזן, אינן מביאות עמן תחליף טוב יותר, מתון ורוצה שלום אלא את חמאס.
החלטת הקבינט היא בשורה גרועה לאסלאמיסטים. הם אמנם ינסו לנכס את ההישג ולטעון כי המאבק שהובילו ניצח, אך כך או כך, סיומו של המשבר מייצר עבורם פחות דלק ואנרגיות בניסיונם לשווק את האידיאולוגיה שלהם. כך, "ההתקפלות" של ממשלת ישראל היא מכה לחמאס ולתנועה האסלאמית בטווח הארוך. הורדת השערים הבוקר תעניק "תמונת ניצחון" לרבים מאלה שהתייצבו בכניסות להר הבית להפגין נגד השערים ואינם משתייכים לשום ארגון.
המתנה שקיבל נתניהו מהמאבטח זיו
פירוק השערים הוא גם בשורה לא טובה עבור פעילי הימין, שמנסים לקדם את אג'נדת "המאבק על ההר". אלו שרוצים להפגין ריבונות ישראלית בלעדית במתחם, להקים בית כנסת במקום או בית מקדש. הפירוק מהווה הכרה דה-פקטו של ממשלת הימין בראשות בנימין נתניהו במגבלות כוחה על ההר.
פעילי הימין מבינים שאם יש משהו או מישהו שמפחיד את ראש הממשלה יותר מהם, זו האפשרות של הסלמה או מלחמה. נתניהו יכול לשחק באש, יכול לאפשר לשרים כמו נפתלי בנט, איילת שקד, מירי רגב ואחרים להכתיב את מדיניות הקבינט לכמה ימים - אך ברגע שההידרדרות האמתית מסתמנת באופק, נתניהו עצמו ממהר להתקפל ואפילו לנכס לעצמו הישג.
ועל כך צריך נתניהו להודות לזיו, המאבטח שירה למוות בשני הירדנים ואולי גם לצעיר הירדני שניסה לדקור אותו. האבסורד כאן הוא שפיגוע הדקירה בשגרירות ישראל בעמאן העניק לנתניהו מתנה שלא דמיין לקבל. הוא יכול להצטייר כמנצח ומושיע, מבלי שהטעויות הגסות בניהול המשבר ייזכרו לו.
לאחר הפיגוע, הירדנים התעקשו להחזיק את צוות השגרירות ולא לאפשר להם לחזור לישראל. הם דרשו לזמן את זיו לחקירה. זה הוביל כמובן לכך שנתניהו שלח את לא אחר מאשר ראש השב"כ נדב ארגמן לעמאן כדי ליישר את ההדורים ולסגור עסקה מול הירדנים.
זה אותו ראש שב"כ שהמליץ לסלק את השערים ובמהירות מההר כדי לנטרל את הפיצוץ ושנתניהו התעלם מעצתו. אותו אחד שדרשני הימין, מקורבי ראש הממשלה, ניסו לשוות לו ממד של "תבהלן", או מייצר פניקות. אז מייצר הפאניקות של מדינת ישראל נשלח הפעם על ידי נתניהו עצמו כדי לכבות את השריפה שהוא עצמו יצר. קשה לקבוע בשלב זה אם העסקה שיצאה לפועל - והוכחשה כמובן על ידי לשכת ראש הממשלה - נרקמה במוחו של ארגמן.
עם זאת, ייתכן שראש השב"כ ראה לפניו הזדמנות להשיג שתי ציפורים: להחזיר את הצוות הישראלי הביתה ובמקביל לסלק את שערי הבדיקה. וכך, בחלוף כמה שעות בלבד מביקורו של ארגמן בעמאן, הצוות הוחזר לישראל והשערים - אותם שערי בידוק שהיו קריטיים כל כך לביטחונה של מדינת ישראל - סולקו מהכניסות להר הבית.
ארגמן השיג את מה שרצה ויותר מכך - העניק לנתניהו הזדמנות לצאת מנצח. שיחת הטלפון בין נתניהו לבין השגרירה הישראלית בעמאן עינת שלאין והמאבטח זיו, מיד לאחר שובם לישראל, הוקלטה והועברה לכל כלי התקשורת. נתניהו נשמע שם כמי שהצליח להציל את זיו ואת השגרירה אחרי שהבטיח להם שיעשה כך. האיש שקיים את הבטחתו להחזיר אותם הבייתה בשלום ואפילו זכר לשאול את זיו אם קבע דייט עם החברה שלו. ומי זוכר עכשיו את קבלת ההחלטות השערורייתית שהובילה לכל זה. קוסם, כבר אמרנו?