בין שתי ערים: ילד הפלא מפריז מול המנהיגה האבודה מלונדון

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות;
היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים;
היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי"

מילות הפתיחה המפורסמות ביותר בספרות האנגלית לקוחות מהספר "בין שתי ערים" מאת צ'רלס דיקנס, המספר על תקופת המהפיכה הצרפתית. הן מתארות את המצב המנוגד בפריז ובלונדון, הראשונה על ספה של מהפיכה תמידית. יש להניח שהסופר הויקטוריאני הגדול היה מתחלחל לו היה קם לתחייה כעת ורואה את מצב ההנהגה והפוליטיקה בעירו, לעומת העיר שמרבית שנות חייו היתה שרויה על סף מהפיכה.

כיום, בניגוד לספר, כל החיובי בפסקת הפתיחה יהיה משוייך לפריז, והשלילי ללונדון. מי היה מאמין לפני שנתיים בלבד שצרפת כעת תהיה בתחילתו של עידן חדש, מעורר תקוה, וגם חששות, בעוד בריטניה תהיה במצב של חוסר ביטחון ואיומים כבדים, יחד עם ריק הנהגתי.

לפני שמונה חודשים בלבד הכול דיברו על עידן הפופוליזם, בעקבות משאל העם בבריטניה ובחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. על התחזית הקודרת כי עתה הימין הקיצוני, הפופוליסטי יעלה באופן בלתי נמנע בכל מקום ומקום, ושמארין לה פן עושה את דרכה אל ארמון האליזה. לה פן אמנם עושה את דרכה, בפעם הראשונה, אל האסיפה הלאומית – הפרלמנט הצרפתי – אבל השנה הזו בפוליטיקה האירופית שייכת לאדם שעד לפני שלוש שנים איש למעשה בצרפת, פרט למשפחתו וחברים לעבודה, לא ידע מיהו.

לקריאה נוספת:
בחירות בצרפת: רוב מוחלט למקרון; לה פן נכנסת לראשונה לפרלמנט
מקרון למיי: הדלת להישארות באיחוד האירופי עדיין פתוחה
"רוצים צדק, תתביישי": מחאה נגד מיי בלונדון בעקבות השריפה במגדל

עמנואל מקרון, האדם בעל מגע הזהב, האיש שעד כה לא טעה בדבר בדרכו לנפץ את הפוליטיקה הצרפתית המאובנת.
אמש השלים מקרון את ההשתלטות העוינת – מבחינת המפלגות הוותיקות – על מרכזי הכוח בצרפת. לאחר בחירתו לנשיאות, מפלגתו זכתה אתמול ברוב מוחלט בבחירות לפרלמנט. המפלגות הממוסדות – ההגדרה כוללת את החזית הלאומית של לה פן נמחקו, גם אם לא לגמרי.

המפלגה השמרנית תהיה מפלגת האופוזיציה הראשית, אבל הסוציאליסטים, השמאל הקיצוני של ז'אן-לוק מלנשון, החזית הלאומית של לה פן – כולן לא עמדו בציפיות, וזו מילה עדינה. למקרון יש כעת מנדט מלא, וכל האפשרויות להעביר את החקיקה שהוא מעוניין בה. האופוזיציה המרכזית לשלטונו לא תהיה בפרלמנט אלא מחוצה לו – בעיקר איגודי העובדים. עם זאת, גם הם הולכים ונחלשים, ולא ברור עד כמה ירצו לצאת למלחמה חזיתית כוללת נגד נשיא פופולרי.

אחוז ההצבעה אמנם היה נמוך, אפלו מאוד – כ-43% בלבד, אבל זו הערת שוליים. לא ברור עד כמה הצירים החדשים – והם חדשים לחלוטין גם בפוליטיקה - יידעו מה הם עושים, אם לא יתברר בהמשך שכמו במפלגות אחרות שקמו בין לילה יש כמה צירים שהם תפוחים רקובים או סתם תמהונים.

למרות זאת, מקרון קיבל מנדט מהעם, והוא מתחיל עתה בדרך שלו. ואם המפלגות, בעיקר הסוציאליסטית, לא יבינו את המסר שקיבלו מהבוחר, ייתכן שהמפץ הגדול הזה בפוליטיקה הצרפתית יהיה תמידי, ולא רק התפרצות זעם מקומית וחד פעמית.

מעבר לתעלה בוקה ומבולקה, ובעיתוי הגרוע ביותר האפשרי מבחינת הממלכה המאוחדת, זו שתמיד הסתכלה בהתנשאות מה על הפוליטיקה הצרפתית הנלהבת, המהפכנית, התזזיתית. בריטניה התגאתה תמיד בישוב הדעת, בתבונה השקולה של קבלת ההחלטות בווסטמינסטר - אך לא עוד.

ברחוב דאונינג 10 יושבת מנהיגת השמרנים וראש ממשלת בריטניה תרזה מיי. בהפרזה קלה בלבד נראה שאם מקרון נראה כרגע כמי שאינו מסוגל לטעות, היא נראית כמי שאינה מסוגלת שלא לטעות.

ובהקשר של התחזית על העלייה הבלתי נמנעת של הימין הקיצוני האירופי, הייתה גם כזו של מחיקת מפלגות השמאל המתון בכל אירופה וכזו שלמנהיג הלייבור ג'רמי קורבין אין שום סיכוי, העם הבריטי לעולם לא יבחר בו או במפלגתו. אז בסופו של יום השמרנים קיבלו יותר קולות ויותר צירי פרלמנט מהלייבור, אבל מיי במו ידיה הפכה את הלייבור לאופציה שלטונית.

היום גם התחילו השיחות על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. השאלה הגדולה אם יהיה זה ברקזיט רך או ברקזיט קשה - אם גירושים בהסכמה וחלוקת רכוש או יציאה מהבית תוך זעם וניתוק כולל. התשובה היא לא בהכרח בידיה של מיי.

היא מתחילה את השיחות האלה אחרי מפלה בבחירות שהיא עצמה הקדימה שלא לצורך, מתוך חישוב מוטעה להחריד. הלילה התרחש בלונדון פיגוע טרור רביעי בבריטניה תוך כמה חודשים, שלושה פיגועי טרור אסלאמי והאחרון נראה כפיגוע דריסה המכוון נגד מוסלמים.

והוא מתרחש ימים ספורים אחרי השריפה במגדל גרינפל, שריפה שגם בה מיי נראתה אבודה, לא יודעת ולא יכולה ליצור קשר עם עמה וארצה. ומתוך העמדה הזו, כשאין בה אמון עממי מלא, כשאין בה אמון מצד מפלגתה שלה, היא יוצאת לנהל שיחות על עתיד בריטניה.

במשא ומתן, וזה אך טבעי, כל צד ינסה למקסם את יתרונותיו, להגיע לתוצאה הטובה ביותר מבחינתו אבל ידי מיי כבולות – היא מחויבת, על פי משאל העם, להוציא את בריטניה מהאיחוד האירופי. נותרה רק השאלה איך. ומעמדה של בריטניה מול בריסל נחלש מדי יום ובתהליך ארוך כלל לא ברור אם בעוד שנתיים הרצון הבריטי ביציאה יישאר בעינו, ככל שאמיתות הברקזיט ייחשפו.

זאת בלי לדבר על שלל החקיקות שמיי – או יורשה – יצטרך להעביר בפרלמנט – החל בהגירה וכלה בהתאמות מכסים, בהתאם למשא ומתן. זה מחזיר אותנו למקרון, השחקן החדש במגרש, ושחקן מפתח.

לו לה פן הייתה נבחרת לנשיאה, או מקרון אבל עם פרלמנט לעומתי, צרפת היתה חלשה בהרבה, וסביר להניח שהעמדה האירופית – כלומר הגרמנית – מול בריטניה הייתה בהתאם. ואולם, לקנצלרית גרמניה אנגלה למרקל יש כעת בעל ברית חזק, איתן הרואה איתה עין בעין את אירופה – את האיחוד האירופי, ברית נאט"ו, הגלובליזציה, סחר חופשי, הסכמי אקלים – ציר ברלין-פריז חוזר לימי הזוהר. במצב זה ללונדון יש חיסרון מובנה במשא ומתן, מה גם שבריסל – מנהלת המשא ומתן באופן רשמי - גם לא מאושרת מההתנהגות הבריטית.

ואמנם למקרון יש ראיה גלובליסטית, אמנם הוא מחויב לאיחוד האירופי ומן הסתם היה שמח יותר אם בריטניה לא הייתה יוצאת מהאיחוד, אבל מרגע שנפלה ההחלטה הבריטית הוא אינו רק פילוסוף פוליטי, לא רק פרשן – הוא נשיא צרפת. וככזה, ועוד כשנשיא שהיה קודם לכן בנקאי בינלאומי, הוא לא יכול שלא לראות את היתרונות היכולים לנבוע מהמצב החדש עבור ארצו.

במקרה של ברקסיט קשה, האם לא תתחיל מנוסת בהלה של מטות הבנקים למשל מהסיטי של לונדון שתישאר בכפור מחוץ לאיחוד האירופי? ומה סביר יותר מאשר שהם יעברו לפריס? ומפעלים המייצרים כעת בבריטניה אבל שירצו לא לשלם מכסים, באופן טבעי – האם חלקם לא יגיעו לצרפת? ודאי אם מקרון יצליח להעביר חקיקה שתכרסם בכוח האיגודים המקצועיים, שתגמיש את שוק העבודה, תעלה את שעות העבודה והפיריון?

במצב כזה מקרון המחויב לטובת האיחוד ומקרון המחויב לטובת צרפת עלולים להיות במצב שאינם רואים עין בעין. ובסופו של דבר הוא נשיא צרפת, לא נשיא האיחוד האירופי.

מיי מתחילה היום את משחק הפוקר החשוב בחייה, כשהיד שלה חלשה – ואין שום יכולת לבלף, כל העולם רואה איזה קלפים היא מחזיקה. ומולה היא מוצאת אישה אחרת, יריבה שקולה, לפחות, המנהיגה את האיחוד האירופי בהצלחה לא מעטה יותר מעושר – ואת ילד הפלא החדש מפריס, שכבר הוכיח לכל צרפת, לכל אירופה שאין לזלזל בו.