זה 16 שנים מחכה אווה קובלנקו מירושלים לדיור ציבורי שלו היא זכאית. לפני כחודשיים איבדה קובלנקו, ניצולת שואה בת 82, את בעלה, וכך גם את התור שלה ברשימת ההמתנה של משרד העלייה והקליטה. בני הזוג קובלנקו היו ממוקמים במקום השני לקבלת דיור ציבורי מתוקף היותו נכה המרותק לכיסא גלגלים, אלא שעם מותו היא איבדה את מיקומה בתור והועברה למקום לא ריאלי. קובלנקו מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי של 4,000 שקל מתוכם משלמת שכר דירה בססך 3,500 שקל מה שמותיר לה 500 שקלים למזון וחשבונות.
ככלל, משרד העלייה והקליטה נותן עדיפות לניצולי שואה בתור לקבלת דיור ציבורי על פני אחרים. בדוח מבקר המדינה האחרון שפורסם בשבוע שעבר על מצב ניצולי השואה בישראל דווח כי 16 אלף ניצולי שואה שזכאים לדיור ציבורי ממשרד העלייה והקליטה ממתינים בתור, ו-80 ניצולי שואה נוספים ממתינים לדיור ציבורי ברשימת משרד השיכון.
עוד בוואלה! NEWS:
הבחירות בצרפת: יותר מ-30% מהמצביעים לא החליטו במי לתמוך
ליברמן על סערת ההורים השכולים בכנסת: "מביש, מבזה ומקומם"
האפיפיור: מחנות המהגרים והפליטים הפכו ל"מחנות ריכוז"
מסע הבריחה מהגרמנים של קובלנקו ביחד עם משפחתה החל כשהייתה ילדה באוקראינה, אז גרו במחוז וינצ'ה, המקום אליו הגיעו הגרמנים לבנות את המטה שלהם. "ברחנו משם בתור ילדים קטנים, בשנת 1941 עזבנו את הבית לגמרי כמו שהוא היה עם הפסנתר, הרהיטים והארונות, היה ברור לכולם שמאוד דחוף לברוח כמה שיותר מהר. היינו בעצם בין חיים למוות. אספנו את כל החפצים המועטים שהיו לנו, ועלינו על רכבת. כאשר נסענו מזרחה עברנו את גשר סרטוב, ואיך שהרכבת עברה את הגשר, הגרמנים פוצצו את הגשר. החיים שלנו ניצלו בעניין של כמה דקות, כל הנסיעה הזאת עברה כהרף עין", סיפר קובלנקו.
"מסע הבריחה ארך כמה ימים, אני הייתי ילדה ולכן פחות זכרתי כמה ארוך היה המסע ובאילו נקודות עברנו כדי להינצל, אבל בסוף המסע הגענו לאוזבקיסטן", המשיכה. "אבי גויס מיד לצבא האדום. אני, אחיי ואמי נשארנו באחד הכפרים, עוד לפני שעלינו לארץ חיינו במצב של רעב, לא היה שם כלום, לא היה את אבא שיפרנס, היינו נתונים לחסדיי האוכלוסיה האוזבקית".
בתום המלחמה ניסתה משפחת קובלנקו לחזור לביתה. "היינו מאוד רחוקים משם וזה לקח זמן, כשחזרנו השלטונות האוקראינים הודיעו לנו שהבית שלנו הופצץ ושבעצם לא היה לנו בית לחזור אליו", סיפרה. "עברנו לבית של קרובי משפחה ובשני חדרים חיינו שתי משפחות. בכל אחד מהחדרים גרנו חמישה אנשים, כי הבית שלנו כבר לא היה קיים".
קובלנקו עלתה לישראל ביחד עם בעלה בשנת 2001. "רצינו לעלות לארץ הרבה קודם אבל ממש לא הייתה לנו אפשרות, בעקבות אסון צ'רנוביל באוקראינה מתה בתי והשאירה אחריה שני ילדים קטנים, אותם היינו צריכים לגדל", הוסיפה. "רק אחרי שהם גדלו הרגשנו שאנחנו יכולים לעלות לארץ מבלי לחשוש לחיי נכדיי שהיו יתומים מאם".
"זו טרגדיה, חיים בחסדי בעלי הדירות ובפחד שיפנו אותו מהדירה"
עם עלייתם לארץ הגישה קובלנקו ביחד עם בעלה בקשה לדיור ציבורי. השניים הוכרו כזכאים לאחר מבחן הכנסות שערכה להם המדינה והם נכנסו לרשימת המתנה. "כבר שש עשרה שנים שאנחנו ממתינים לדיור ציבורי, חמש פעמים עברנו דירה, ובכל פעם זאת הייתה מכה מאוד קשה לי ולבעלי", סיפרה. "בגיל מבוגר לעבור דירה זה קשה מאוד, לדאוג להובלה, להתנתק מהמקום שאתה גר בכל פעם שבעל הבית מבקש לפנות או לעלות לך את שכר הדירה ואינך יכול לעמוד בו. זו מכה מאוד גדולה גם פיזית וגם נפשית".
לאחר שש עשרה שנים של המתנה, יחד עם בעלה המרותק לכסא גלגלים, הגיעו השניים למקום שני ברשימה והאופק נראה בהיר יותר. אלא שלפני כחודשיים נפטר בעלה של קובלנקו. לא רק אובדנו הכה בה, אלא שגם מיקומה הגבוהה ברשימה שהיווה לה תקווה בוטל והיא מוקמה במקום לא ריאלי שוב.
"בעלי כבר נפטר לפני חודשיים, זו פשוט טרגדיה", סיפרה קובלנקו על הקשיים בחוסר הוודאות הכלכלית. "כל הזמן הזה אנחנו חיים בפחד, לגמרי תלויים בחסדים של בעלי הדירות, היינו מוכנים לעשות הכל כדי לא לעזוב כל פעם את הבית שגרנו בו. מספיק שבעל הבית מעלה את שכר הדירה ב-300 שקלים, אנחנו שוב צריכים לחשוב ממה נחיה, כי גם ככה אנחנו לא מצליחים להתקיים ממה שאנחנו מקבלים".
אם לפני מותו של בעלה חיו השניים משתי קצבאות, כעת נאלצת קובלנקו לחיות רק מהקצבה שלה עצמה. "אני מקבלת 3,000 שקלים מביטוח לאומי בחודש ועוד אלף שקלים סיוע בשכר הדירה", סיפרה קובלנקו. "אני בסך הכל מתקיימת מ-4,000 שקלים בחודש, שכר הדירה ביחד עם ועד הבית הוא 3,500 שקלים. נשאר לחיות מחמש מאות שקלים, כולל החשבונות והאוכל. אני ממש מרגישה שאין לי שום כסף לשום דבר שהוא לא חשבונות, מה עם מזון? אני לא יודעת איך אפשר להמשיך לשרוד ולהתקיים ככה".
לקראת יום השואה התייחסה קובלנקו להבטחות השנתיות שניתנות ביום זה לניצולים. "אני כל הזמן שומעת כמה המדינה דואגת לניצולי השואה, כמה היא חייבת להם, אבל בפועל אין שום מאמץ לדאוג לקורת גג קבועה לאנשים המבוגרים, אני מרגישה היום כמו פליטה במדינת ישראל", אמרה. "אני לא יודעת מה המקום שלי היום בתור אבל הוא נפגע, כי לפני כן הייתי שנייה בתור ועכשיו בגלל שבעלי נפטר החזירו אותי לתור הרגיל שבו הסיכוי הריאלי לקבל דירה הוא נמוך".
מרינה זמסקי, מנכ"לית פורום משפחות עולים וחברת הפורום לדיור ציבורי, מספרת על "מאבק ארוך של הארגונים כדי לקבל את מספר ניצולי השואה שממתינים בתור לדיור הציבורי". לדבריה, "ביום השואה האחרון המספר הזה עמד על 3,606 אנשים. במקום לדאוג לקורת גג לכל ניצול שואה, המדיניות האמיתית של מדינת ישראל היא שהם ילכו לעולמם כדי שהבעיה תפטר מעצמה".
לדבריה, "הצענו תוכנית למשרדי הקליטה והשיכון של שכירות חירום ארוכת טווח לניצולי שואה ולקשישים מעל גיל 80 בחסות המדינה כדי להוציא אותם מהשכירות בשוק החופשי שם הם מנוצלים וסובלים, זו חובה מוסרית של המדינה לתת להם חיים בכבוד בשנים האחרונות שלהם".
רן מלמד, סגן מנכ"ל עמותת ידיד, מסר כי "רוב העולים הקשישים ממתינים לדיור מוגן, ולמרות העובדה שהממשלה מקדמת בנייה של כ-2,500 יחידות באמצעות חברת 'עמיגור', הרי שמדובר בטיפה בים". לדבריו, "עמותת ידיד פנתה כבר לפני מספר חודשים לשרי השיכון והאוצר בהצעה כי הללו ישכרו על חשבונם דירות ויעמידו אותן בשכר דירה מסובסד לטובת העולים הקשישים".
"לא מדובר בחזרה לימי מקבצי הדיור הנוראים, בהם אנשי עסקים גבו אלפי ש'לים בעד כל דירת חדר, אלא בפרויקט מיוחד במסגרתו תשכור המדינה, במסגרת חברת 'דירה להשכיר', דירות שישמשו את העולים הקשישים עד לבניית בנייני הדיור המוגן על ידי החברות המשכנות", הוסיף מלמד. "לצערנו הרב העולים הקשישים ככל הנראה אינם נמצאים בסדר העדיפות הממשלתי".
שנת 2017 - 213,468 ניצולי שואה חיים בישראל
על פי נתוני הרשות לניצולי השואה במשרד האוצר, במדינת ישראל חיים כיום 213,468 ניצולי שואה. 155,770 ניצולי שואה ובנוסף 57,698 נפגעי התנכלויות אנטישמיות ממרוקו, מעיראק ומאלג'יריה שהוכרו השנה לאחר החלטתו של שר האוצר משה כחלון. בשלוש השנים האחרונות מתו 43,185 מהניצולים המוכרים ברשות. בשנת 2016 לבדה מתו 16,096 בני אדם.
על פי הרשות כ-60 אלף ניצולי שואה נמצאים מתחת לקו העוני ומסתמכים על השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. אותה קבוצה אינה נמנית עם המעגל הראשון שזוכה למענה מוגבר של תגמול חודשי שיכול להגיע גם לסכום של עשרת אלפים שקלים בחודש.
עוד עולה מהנתונים כי חיפה ירושלים ותל אביב הן הערים עם הריכוז הגדול ביותר של ניצולי שואה. בחיפה גרים 13,135 תושבים ניצולי שואה. בתל אביב - 9,190 תושבים ובירושלים - 7,631 תושבים.
על פי דוח מבקר המדינה האחרון שהתפרסם באשר למצבם של ניצולי השואה כ-16 אלף ניצולי שואה שזכאים לדיור ציבורי, עדיין ממתינים לו. שיעורם הוא יותר מ-90% מכלל הזכאים הרשומים במשרד שממתינים לדיור ציבורי. המשרד נותן עדיפות מסוימת לניצולים בתור לקבלת דיור ציבורי על פני אחרים, בין השאר על פי שנת העלייה. משרד הקליטה מסר למשרד מבקר המדינה כי חלק מהניצולים ממתינים שנים ארוכות לקבלת דיור ציבורי, זאת בשל ההיצע המוגבל של הדירות המוקצות למשרד הקליטה - פחות מאלף דירות לשנה.
משרד השיכון דיווח למבקר המדינה כי הוא מטפל בכ-2,000 ניצולי שואה הזכאים לסיוע בשכר הדירה, וכי 80 ניצולי שואה נוספים ממתינים לדיור ציבורי ברשימה שמנהל המשרד. למרות דיווח זה משרד השיכון מסר לוואלה! NEWS כי כיום לא קיימים ניצולי שואה שממתינים לדיור ציבורי במדינת ישראל. על פי משרד השיכון 448 ניצולי שואה מתגוררים בדיור ציבורי של עמיגור ועמידר ו-92 מתוכם מתגוררים בבית גיל הזהב תחת משרד השיכון.
קולט אביטל, יו"ר ארגון מרכז ניצולי השואה ביקרה את אזלת ידה של הממשלה בטיפול בניצולי השואה: "את המצב של הניצולים יזכרו עוד יומיים, ינאמו נאומים מלאי דמעות וכעבור יומיים ישכחו הכל וימשיכו בדרך שהם ממשיכים בה היום. בפעם אחת צריכים להתעורר, בשנה שעברה ראש הממשלה התחייב ביום השואה הבינלאומי שהוא אישית ידאג לזה שלא ישאר ניצול שואה אדת נזקק או נצרך. מה ראש הממשלה עשה מאז?".
תגובת משרד העלייה והקליטה:
ממשרד העלייה והקליטה נמסר כי "מדובר בזוג קשישים שהגיש בקשה לדיור ציבורי, וקיבל אישור להוסטל. לאחר מכן, הזוג המציא אישורים על כך שאב המשפחה מרותק לכיסא גלגלים והזוג קיבל אישור לדיור ציבורי בעדיפות". עוד צויין כי "מלאי הדירות המתאימות למרותקים לכיסא גלגלים בירושלים מצומצם מאוד וישנם ממתינים באותו התור אשר עלו ארצה לפני משפחת קובלנקו. לאחר פטירת בעלה, קובלנקו התבקשה להגיש בקשה מחדש כקשישה בודדה. היא הגישה את כול המסמכים ובקשתה תדון בוועדה המחוזית הקרובה".