אביטל זקין, יולדת צעירה בת 28 מאזור ירושלים, קרסה זמן קצר לאחר לידתה במהלך ניתוח להוצאת שלייה, והתנדנדה במשך שבועיים בין חיים למוות, עם סיכויים קלושים לצאת ממצבה האנוש. עד היום לא ברור למומחים בבית החולים הדסה עין כרם שבירושלים מה גרם לקריסתה של זקין, צעירה בריאה שניצלה הודות למאמצי הצוות הרפואי. היולדת התמוטטה לפני מספר חודשים, עת ילדה את בתה הבכורה, במהלך הריון ולידה תקינים.
לאחר הלידה, בעוד בתה עוברת בדיקות שגרתיות וצוות חדר הלידה ממתין ליציאת השליה ומנסה להוציאה ללא הצלחה, הוחלט להעבירה לניתוח לגרידת השלייה, ניתוח די שכיח שעוברות יולדות במצב כזה, אלא שאז הכול התהפך ואביטל קרסה ואיבדה את ההכרה. "בחדר הניתוח פשוט קרסתי, עד היום הם לא יודעים למה, אחד אומר שיכול להיות שנתנו לי מנה נוספת של חומר לזירוז, ובמקום לכווץ את הרחם זה כיווץ את כלי הדם של הלב והוא קרס עם הריאות".
עוד בוואלה! NEWS:
דרמה בהדסה עין כרם: רופאי המחלקה האונקולוגית לילדים התפטרו
הטיפול החדשני הציל את חולי הסרטן, אך שלל את הקצבה מביטוח לאומי
"להציל את חייה של אלה": תינוקת שנולדה עם מום נדיר זקוקה לניתוח
"הייתי בקריסת מערכות", היא משחזרת, "אמרו לי שהיה לי דימום מאסיבי של ליטר וחצי דם, עשו לי החייאה במשך 40 דקות, ארבע שעות לא ידעו מה קורה לי. בעלי כל הזמן הזה בחוץ, שמע את הצוות קורא 'תביאו עגלת החייאה' ו'תריצו מנות דם', הוא הבין שמשהו מאד רע קורה לי. הזריקו לי אדרנלין כשהבינו שמאבדים אותי, שברו לי כמה צלעות בחזה כדי להגיע ללב וכך הצליחו להציל אותי ממוות במקום".
ד"ר אהוד רודיס, מנהל המרכז לכירורגיה של אי ספיקת לב בהדסה עין כרם, וד"ר עמית קורח, בכיר במחלקה לניתוחי לב חזה ושותף בצוות שנלחם על חייה, נאלצים להודות שגם מבחינתם, על אף ניסיונם הרב, לא מדובר במקרה רגיל. "האירוע של השלייה לא נדיר לכשעצמו" מסביר ד"ר רודיס, "אך קריסת המערכות בחדר לידה היא לא רק נדירה, אלא גם מסוכנת ביותר".
"ידעתי שחיי שלושה אנשים תלויים בהחלטות שנקבל"
"מהרגע בו עלה רעיון להחזיק את אביטל בחיים על ידי חיבורה למכשיר האקמו (מכשיר מלאכותי לחמצון דמו של מטופל במקום ריאותיו ר"ב), נקראתי לבית החולים", מספר ד"ר רודיס. "אני מתגורר שבע דקות נסיעה מבית החולים, ולקראת חצות הרגשתי שהן שבע דקות מכוננות. ידעתי שחיי שלושה אנשים תלויים בהחלטות שנקבל התינוקת ושני הוריה".
בשל מצבה הרפואי החליט הצוות להמשיך להרדימה ולהנשימה במשך כמעט שבועיים עד שהעירו אותה בהדרגה "הייתי בסכנת מוות, לאף אחד לא היה ידוע אם אשרוד את המחר".
"כל זמן שהייתי מורדמת ומונשמת שמעתי את הרופאים", היא מספרת. "זה נכנס לי לחלומות, כמו חלום שהיה לי עם סבתי זכרה לברכה, שאמרה לי שאני חייבת לחזור חזרה ולטפל בילדה שלי ובבעלי. זמן קצר לאחר מכן התעוררתי". זקין התעוררה להלם וטראומה מכל מה שעברה ובעיקר מבולבלת: "לא ידעתי שילדתי, וגם כשהביאו לי את הילדה לא חשבתי שהיא שלי".
"בחלומות ראיתי שיש לי כמה תינוקות וכולם מחוברים להמון צינורות", היא נזכרת, "ולכן כל הזמן שאלתי את האחיות אם היא הונשמה. הייתי מבולבלת, ולא זכרתי את שמות חבריי. קראתי להם בשמות אחרים. לקטנה שלי קראתי ג'ינג'ית אסתר', למרות ששמה הלל".
"לא תפקדתי, הייתי בכיסא גלגלים, לא יכולתי להחליף לה חיתולים או לטפל בה והרגשתי נורא ואיום, לקחתי את זה קשה. בגלל שלא הגיע לי חמצן למוח נוצר גם נזק מוחי קל, בעיקר מוטורי. יד שמאל חלשה, ועד היום אני סובלת מכאבים ברגל", היא אומרת אך מוצאת נחמה בהחלמתה.
"אני בנאדם מאד בריא, אין לי רקע לבבי או מחלות רקע אחרות וקרסתי בבום. אני מודה לאל שאני בחיים, וחוזרת לעצמי לאט-לאט ואני לא במצב חס ושלום של צמח, שנחסך מבעלי להיות במצב הנורא של טיפול בי ובתינוקת קטנה. ונכון שקשה לי עם הרגל אבל אני עובדת קשה על לחזור לעצמי, עשיתי המון פיזיותרפיה, הידרותרפיה ואני עושה תרגילים והליכות. ואני גם מודה לצוות בהדסה, שטיפלו בי בכזאת מסירות, נלחמו עליי, ואנחנו שומרים על קשר".
"הטיפול באביטל לא היה שלי", מדגיש ד"ר רודיס. "עסקו בו עשרות מטפלים מסביב לשעון במשך יותר משבוע. פעמיים ביום ביצענו הערכת מצב וקביעת המשך טיפול באופן רב תחומי. מרדימים, נפרולוגים, צוותי טיפול נמרץ וצוות האקמו, הקפיאו את חייהם כדי לוודא שאביטל תוכל להיות אימא להלל".
"לקחנו את המקרה באופן אישי", מודה ד"ר רודיס. "לפני יותר מ-40 שנה, כשנסעתי ללמוד רפואה, הייתי משוכנע שאני עושה את הצעד הנכון, וכשאביטל אמרה לי, כשהייתה חזקה מספיק: "בוא נלך לראות את התינוקת" היא החזירה אותי לגיל 17 ואישרה את ההרגשה של אותו יום. היא הזכירה לי למה אנו עוסקים ברפואה, והלל היא על תקן נכדה מבחינתי", סיפר בהתרגשות.