ניכר שהושקעה בגזר הדין של החייל אלאור אזריה בבית הדין הצבאי שבקרייה מחשבה רבה. הרכב השופטים בראשות השופטת מאיה הלר, בדומה להכרעת הדין, לא השאיר אבן שאינה הפוכה ואולי אף לקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי הצופה לאן יתגלגלו הדברים בתיק שיצר קרע של ממש בחברה הישראלית. את הקרע הזה, כך נדמה, ניסו השופטים לאחות בגזר דין קל, אולי קל מדי.
אם הכרעת הדין של אזריה יכלה באותה מידה להרשיע אותו גם ברצח, הרי שהעונש הקל עושה צחוק מעבירת ההריגה. העונש על הריגה הוא עד 20 שנות מאסר בפועל, וככל שנסיבות ביצוע העבירה מתקרבות לרצח - הריגה בקור רוח ללא קנטור ומתוך כוונה להמית - כך העונש מתקרב לרף המקסימלי. הפער הזה הוא כמעט בלתי נתפס לעין משפטית.
לקריאה נוספת:
יעלון הודף את הביקורת: דבריי על אזריה תואמו עם ראש הממשלה
משפחת המחבל מחברון: "משפט ראווה, ידענו שהחייל יקבל עונש קל"
כלא אזרחי, הקלה בעונש או פנייה לנשיא: מה הצעד הבא של אזריה?
נשאלת השאלה לאן נעלמו המילים החמורות של הכרעת הדין, כיצד הצליח הרכב השופטים לנפק עונש קל כל כך להכרעת דין חמורה כל כך? אלא שאת גזר הדין הזה צריך, אולי, לקרוא בעיניים לא משפטיות, כי אם ציבוריות. אם בהכרעת הדין ניצח הטיעון המשפטי גרידא, כאן חלחלה בבירור האווירה הציבורית.
הרכב השופטים למעשה מאפשר לאזריה להציל את עצמו מתפקיד הגיבור הקורבן שהעניקו לו הפוליטיקאים הפונקציונרים שעשו עליו סיבוב וגם צוות ההגנה שלו.
העונש קל מספיק כדי שאזריה לא יערער עליו, ולו מהפחד שיוחמר. אם אכן יוחלט לא לערער, המדינה גם היא לא תערער כי אין לה סיבה, והדרך לחנינה תהיה סלולה. אם יחליטו עורכי דינו של אזריה לערער ולהמשיך באותו קו עקרוני-ימני-לעומתי, זה עלול להחמיר את העונש. אם אזריה יהיה מוכן להילחם בשביל העיקרון שמובילים עורכי דינו, בראשות עו"ד יורם שפטל שהצטרף לצוות ההגנה, מי שעלול לשלם את המחיר הוא אזריה, ואזריה בלבד. גזר הדין בעצם נותן לו דרך החוצה; נקווה שישכיל לנצל אותה.
