בבוקר שאחרי הפינוי הקשה, הגיעו אתמול (שישי) תושבי עמונה לארוז את בתיהם. בין הבתים מסתובבות משאיות ועובדי משרד הביטחון שמפרקים ואורזים את הציוד בהנחיית התושבים המפונים. בכל שביל ניתן לראות את התושבים מתחבקים עם שכניהם, בניסיון להקל על העצב.
"קשה לדבר על זה, יש המון תחושות", אומרת אמונה אבל, אם לשני ילדים קטנים. "הכאב הגדול. עשו לנו דבר נורא, קרעו אותנו מהבית שלנו בברוטאליות ובלי התחשבות. אתה מרגיש שאף אחד לא סופר אותך, לא מרגיש את הכאב שלך, שהוא הכאב על ארץ ישראל. אני מסתכלת על ההר היפה הזה שלי, וכואב לי עליו שהוא יהיה ריק. אני רואה את הבית היפה של שכנתי, והיא לא מצליחה לארוז, כי זה הבית שהיא גרה בו 20 שנה, ובנתה בעצמה".
פינוי עמונה || סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
בג"ץ דחה את המתווה שהציעה המדינה להעתקת עמונה
במצדה של עמונה, האנרגיה האטומית של נוער הגבעות מחכה להתפוצצות
"אני מאוד גאה על המאבק שהיה פה", אומרת אבל, "נלחמנו בעיקשות. אי אפשר לעזוב כך את הבית. יש בי גאווה ושמחה שיצאנו בראש מורם, וכל זאת לצד הכאב. חדר הילדים שלי כאן, והם לא יזכו לראות אותו יותר".
"אנחנו מקווים לחזור לפה בקרוב", היא הוסיפה, "אני מאמינה שאם מספיק נרצה ונתעקש, בסוף זה יקרה". אבל עדיין מבולבלת לגבי עתידה, "אני לא בדיוק יודעת אני אורזת את הבית שלי בתוך מכולה, אין לי איפה לשים את הדברים שלי. בינתיים אני עם שתי שקיות שלקחתי, ומנסים להסתדר. בהמשך נחשוב, גם ביחד כקהילה מה לעשות".
"אני לא מרגישה שאנחנו נשברים", היא מבהירה, "אבל אנחנו עצובים. נילחם שדברים כאלה לא יקרו שוב. לא עושים דבר כזה, שהוא עוול חסר היגיון נגד העם ונגד האנשים".
למפונים יש טענות רבות על התנהלות הצוותים האורזים את בתיהם. "אמרו לנו להגיע בלילה, אבל לא היו ארגזים ומכולות", מתלוננת אבל. "בחלק מהבתים לא היו חשמל ומים, ושוטרים ישבו בסלון, אכלו, זרקו על הרצפה וטינפו את השירותים. התחושה מגעילה, זה חוסר אנושיות, אלו בתים של אנשים, החפצים של הילדים עדיין כאן".
אבל מספרת כי הכוחות לא נותנים למלווים לעזור באריזת הבית, ומורים לתושבים להסתפק בצוותים האורזים. "אני רוצה את קרובי המשפחה שלי בסיטואציה הזו וצועקים עלי כאילו אני עושה בעיות. צריך אנשים שאפשר לסמוך עליהם. הם לא מבינים מה המציאות פה, שגם ככה אנחנו שבורים, ועוד צריכים להילחם באנשי הצבא שעושים פרצוף. זה גורם לכעס, וזה חייב להשתנות".
אבל מאוכזבת ממנהיגי הימין, "אני מרגישה כעס מטורף, והוא לא סתם. הם לא עשו מספיק. הם יכולים לומר שהם ניסו, אבל בסוף הם היו איתנו פחות בקשר וניסו להתחמק. בשביל מה שלחנו אתכם? לא כדי להתקפל".
לאבל מצטרפת הרבנית שרה פרנק, הנשואה לרב המאחז, יאיר פרנק. לאחר שהשתיים מתחבקות בבכי, היא משתלחת גם כן. "אני לא מצליחה להבין את טירוף הדעת שהכניסו אותנו אליו רק בגלל בג"ץ, שמדינה שלמה משתחווה אליו. אני נזרקת לרחוב, וזו בושה וחרפה. צריכה לעזוב את ילדי בזמן שהם הכי צריכים אותי, כדי שלא יארזו לי את הבית בצורה הפוכה, כי בג"ץ הקדוש החליט שצריך להרוס עד יום רביעי".
לעציון דוד, תושב המקום זה 14 שנה, ואב לשישה ילדים שהגדול בהם בן 14, חשוב להדגיש את אופי המאבק בתחילתו. "נאבקנו על הבית במאבק מאוד תקיף, אבל לא הייתה הרמת יד על שוטר. בטעות נזרקו שניים-שלושה תפוחי אדמה, ומיד עצרתי את זה. היה מאבק עיקש שבו נלחמנו על הבית במשך שש שעות, ועכשיו יש פה חורבן".
"הגיעו בלי ארגזים והיינו צריכים לדאוג לכך, והכול בלאגן", הוא מוחה תוך כדי שהוא מחלק הוראות לאורזים שנשכרו על ידי משרד הביטחון, "נחרב לי הבית. הקרבנו קורבן קשה, אחרי שנתתי למקום את דמי ובשתי ידיים בנינו את הכול. אנחנו מקווים שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו כוחות".
לפני כמה חודשים סיפרו ילדיו של עציון לוואלה! NEWS כי הם מתנגדים לפינוי, ודוד מספר כי כעת הם כואבים נפשית. "קשה לילדים. בני הגדול נלחם כמו אריה, עברנו טראומה ואני מאמין שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו כוחות". לסיום הוא אומר כי "אני רוצה לראות עכשיו את המדינה שבאמת תדאג לנו כמו שהבטיחה".
כך, נעות המשאיות בתוך היישוב הנטוש, עובדים מפרקים מזגנים ודודי שמש, ומעמיסים ארגזים לתוך מכולות. אט-אט עוזבות המשאיות העמוסות את היישוב, לקראת תחילת פירוק ופינוי הבתים בתחילת השבוע הבא. כעת יידרשו גם התושבים המפונים להחליט על עתידם ואיפה יתחילו את חייהם החדשים.
(עדכון ראשון: 16:55)
