עמונה נכבשה על ידי שוטרים. כחולים, ירוקים, במדים ובבגדים לא הולמים, עם תיקי גב ועם אפודים זוהרים. בכל בית ניתן למצוא לפחות ארבעה שוטרים. יושבים, נחים, מסכמים. השוטרים שסיימו את משמרתם במהלך הלילה (חמישי) הולכים מהר לאוטובוסים, מצחקקים, הוקל להם. כמה שוטרות ושוטרים מחזיקים ידיים. בהר עצמו שקט.
רק עוד מקום אחד חוצץ בין עמונה לפינוי הסופי, מפתה לדמות אותו לסיפור מצדה של עמונה, אך למעשה, הכל כאן פחות דרמטי ממה שהוא נראה במסך. כעת, בשעה שלוש לפנות בוקר, בבית הכנסת מבוצרים יותר ממאה צעירים מנמנמים. נדחסים, כפופי ראש בגלל הקור. כמה מהם משוחחים בלחש. פאות, דובונים, כיפות סרוגות גדולות. הרבה אוריינטציה חסידית, מהתמהיל הברסלבי-ציוני, שפופולרי כל כך בעולם הדתי לאומי.
לקריאה נוספת:
החשש בצה"ל: פעולות תג מחיר של פעילי ימין אחרי פינוי עמונה
במהלך פינוי עמונה: מפקד הכוח פוגש את ח"כ מועלם - אשת מפקדו שנהרג
נתניהו הגיב לראשונה לפינוי עמונה: "נקים התנחלות חדשה לתושבים"
גם פינוי בית משפחת שאג, מבנה המגורים האחרון במאחז, שהסתיים בשעה שתיים וחצי לערך, היה פחות דרמטי מכפי שניתן היה לתאר. במשך כשעתיים עמדו השוטרים בסלון הבית, כשלמרגלותיהם עשרות צעירים, חלקם כבולים בשלשלאות ברזל וחלקם מוקפים בצמיגים מסביב למותניים. היתר, יושבים על ספות, שוכבים על הרצפה, מחובקים. בשלב כלשהו ניתנת ההוראה: חוליות של ארבעה שוטרים נכנסות מבחוץ ותופסות צעירים, אחד בכל פעם, שנשלפים החוצה. פה ושם צעקות, פה ושם בקבוק מים מתעופף לעבר השוטרים, פה ושם כינויי "נאצים", "דאעש" או "חמאס", ובשני מקרים לפחות, גם שוטר שאיבד שליטה (בשניהם הוצאו השוטרים על ידי מפקד הפינוי שפעל בקור רוח לאורך כל הזמן).
"עין במר בוכה ולב שמח", תיאר בעל הבית אורי שאג את תחושתו, בעזרת משפט הפיוט שאומרים הספרדים בראש השנה: "עוקד והנעקד והמזבח". במקור, המשפט מתאר את הרגשות המעורבים שחש אברהם כשהתבקש להרוג את בנו בצו האל. "יש כאן חילול השם, הפינוי, ויש כאן קידוש השם, הצעירים שהגיעו לבית", הסביר שאג את כוונתו.
בהמשך, איבד אורי את קור הרוח שלו כשראה את ביתו מתרוקן אט אט מהצעירים התמימים שמילאו אותו, אבל גם אז, לא שבר את הכלים. אחרי שכולם פונו הוא נשכב על רצפת המטבח, שהיה כבר מזוהם מסוליות הנעליים של עשרות מפגינים ושוטרים, והמתין לכוחות שיפנו אותו. "זה הבית שלי", זעק. לאחריו, נשאר רק כלב זאב שהתגלגל להיות המפונה האחרון מבית שאג. הוא כל כך נבהל שאחד השוטרים נאלץ להקים אותו ולסחוב אותו ממקומו שמתחת לשולחן החוצה.
מלבד ח"כ בצלאל סמוטריץ' שהגיע למקום כדי להרגיע את הרוחות ואכן סייע לרסן מפגינים שקיללו ואף החלו להשתמש באלימות לא נכחו בתוך הבית מבוגרים. בני הנוער הם הפנים של המאבק. בניגוד לגוש קטיף, נראה שהשכבה הבוגרת יותר, מלבד המתיישבים עצמם, בחרה שלא להגיע לעימות מול כוחות הביטחון. לחלקם אולי נמאס מהמשחק שמתנהל כבר שנים סביב עמונה. לחלק מהם היה ברור כנראה שמתווה עמונה ייפסל על ידי בג"ץ, ושמדובר במידה רבה בהצגה שסופה ידוע מראש.
הדרמה הגדולה צפויה להתרחש בבית הכנסת, שכניסת הכוחות אליו צפויה להתחיל עם שחר. שם, תיאלץ המשטרה לגייס את מלוא עוצמתה כדי להשלים את הפינוי. קשה להבחין בניואנסים שמבדילים בין הצעירים שהגיעו למקום. ממבט ראשון נראה שכולם מתאימים להגדרה הרווחת של "נוער גבעות". אבל מבט מעמיק יותר מגלה שחלקם הם תלמידי ישיבות, "ילדים טובים" שהגיעו למקום מתוך תחושת אמונה בהולה. לא מדובר על הסטודנטים של המחאה החברתית, וגם לא על המפגינים הבוגרים יחסית שתמכו באלאור
אזריה. הגיל הממוצע כאן נמוך, באזור התיכון.
קיים פער מהותי בין איך שהדברים נראים מעמונה, לעומת התמונה המצטיירת בעולם החיצון. לצופים מבחוץ עמונה נתפסת כזירת קרב סוערת. אבל כמו בכל מקום, גם כאן פועלים חוקים, גבולות בלתי נראים שקובעים מה אסור ומה מותר. כאשר עומדים בלב עמונה, קשה שלא לחוש את הפטאליות, כאילו הגורל מתהלך כאן ותובע את שלו. אבל לא בטוח שהעולם שבחוץ מתרגש כל כך ממה שקורה כאן. לא מדובר בהתנתקות, וגם לא בפינוי הקודם של עמונה, בשנת 2006.
בית הכנסת המנומנם כעת יתעורר בשעות הקרובות לקול מאות שוטרים שיבואו להשלים את המחאה. בימין מקווים שעמונה תהיה הנקודה שתעיר את תנועת ההתיישבות הקפואה - בישראל של היום מתעוררים רק כשיש מאבק. האנרגיה היא אנרגיה אטומית, אך הפצצה עוד לא התפוצצה, וככל הנראה היא גם לא תתפוצץ, לפחות עד שיפונה אחרון המפגינים.
