עם קצת אמונה, תושבי עמונה מאמינים שיוכלו להתגבר על בג"ץ

האירועים ביממה האחרונה הפכו את גורלו של המאחז הלא חוקי עמונה ללוט בערפל והמתח בקרב התושבים מורגש במיוחד. "רגע אחד אתה למעלה ואז ברגע אתה למטה", תיארה אחת מתושבות המקום. ביום ראשון הרגישו התושבים "למעלה", כאשר חוק ההסדרה עבר בוועדת השרים לחקיקה. אך למחרת, דחו שופטי בג"ץ את בקשת דחיית הפינוי תוך מתיחת ביקורת חריפה על התנהלות הממשלה בנושא, ובכך הובילו לתחושות קשות בקרב התושבים.

עם היוודע החלטת בג"ץ אתמול, התכנסו תושבי המאחז לדון במצב הבעייתי. ילדים בגילים השונים שיחקו בשבילים ובגן המשחקים, וגם הם דיברו ביניהם. אפילו תופעת ה"סופר מון" המבטיחה לא הורגשה והירח שאמור היה להאיר נחבא בין העננים. לקראת הערב, זמן קצר אחרי פרסום החלטת בג"ץ, כבר כונסה ישיבת חירום.

לקריאה נוספת:
תכנית הפעולה של תושבי עמונה: עיר אוהלים לאלפי מתנגדים לפינוי
הפינוי הוא בלתי נמנע: לתושבי עמונה לא נותרו פתרונות חקיקה
ארה"ב: "מודאגים מאוד מחוק ההסדרה ומקווים שהוא לא יעבור"

בתום הכנס פגשנו את עציון דוד וכמה מילדיו. ליווינו אותם מבית הכנסת, שם נערך כנס החירום, לביתם. "הגענו לכאן מיד לאחר החתונה", מספר עציון, שגר יחד עם רעייתו שירה במאחז זה 14 שנה. לשניים שישה ילדים, שהגדול בהם בן 13. שירה מתגוררת בעמונה מאז 1996, עת הוקם המאחז.

"עמונה בשבילנו זה הבית", מספר עציון, שלו ביקורת רבה על התנהלות בג"ץ והממשלה בכל הקשור למאחז. "זה כור היתוך, זה רחם, זה הבית וזו הנשמה", המשיך, "באנו לפה, גרנו בקרוואן רעוע ובניתי בשתי ידיים בית ועסק". עציון עוסק באומנות בברזל ובסמוך לבית המשפחה נמצא העסק שלו. הוא מציג לנו כמה מעבודותיו שהוצבו במקום, כמו הכיתוב "עמונה", שבכניסה למאחז, ושלטים שונים לאורך השבילים.

"ילדיי נולדו פה, אני קשור למקום הזה בכל נימי נפשי. לפני שבנינו את הבית, לא היה כאן כלום. בחרנו את הפינה הזו ולאט לאט בנינו הכול. כל עץ שאני חופר באדמה והוא מנביט – אני מרגיש את זה בנשמה שלי. חגגנו לישי, בני הגדול, בר מצווה בחצר. הברית של בני חן, שהיום בן שלוש, הייתה בסלון. הבית הזה הוא הנשמה שלנו. מדובר בחיים שלמים שחיינו כאן. זה כמו נצח בשבילנו ואנחנו מקווים להמשיך לחיות פה לנצח".

זו כבר שעת ערב מאוחרת ועציון מתחיל לארגן את הילדים שלו לקראת הארוחה. הקטנים משחקים בסלון והגדולים, ישי ואליה, מסייעים לו בהכנת האוכל. ישי אמון על הסלט ואליה מכינה חביתות. לאחר שהארוחה מוכנה, מרכז עציון את ילדיו את סביב השולחן. כמעט כולם לובשים חולצה עם הכיתוב "עמונה לא תיפול". כולם מגויסים למען המטרה וחוששים, אך ממשיכים כמה שאפשר בשגרת החיים.

"אנחנו מנהלים את החיים שלנו רגיל, חיים של שגרה", מסביר עציון, "קמים בבוקר, הולכים לעבודה, הילדים במסגרת שלהם. אבל תוך כדי – אנחנו במאבק. יש פה מטה, יש ועדות שמקבלות החלטות בכל מיני תחומים, ואנחנו פועלים. ברמה האישית יש חוסר ודאות, אבל אנחנו מדברים על זה עם הילדים. בגדול, אנחנו לא מתעסקים עם היום שאחרי כמו פתרון מגורים, אנחנו עוסקים בחיים שלנו – כאן ועכשיו". עציון מדגיש – "אנחנו לא עיוורים, אבל נאבקים עד הסוף על הבית שלנו, ולא ניתן שיפנו אותנו".

איך זה משפיע על הילדים ועליכם?

"קצת קשה. אנחנו בני אדם ובאופן טבעי חוסר ודאות גורמת למתחים, אבל אנחנו מרגישים שאנחנו פה בנקודת מבחן ברמה האישית והלאומית. אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים באופן מוחלט ואנחנו מתמודדים עם זה. אנחנו מדברים על זה, אבל חיים את הרגע. אין אופק יותר מדי ואנחנו מקווים שיהיה אופק אחרי 25 לדצמבר כאן בעמונה וכך אנו פועלים".

ומה מסבירים לילדים?

"מסבירים לאט לאט שהולך להיות מאבק ונילחם על הבית ושאנחנו רוצים להישאר כאן, שאנחנו לא מוותרים ואנחנו הולכים עם זה עד הסוף. ככל שהם יותר קטנים זה יותר פשוט, הגדולים, שמבינים יותר, יודעים שמדובר במציאות לא פשוטה, אבל אנחנו אומרים להם שנעבור את זה יחד. אבא ואימא איתם כל הזמן. ברגע שאתה בעצמך מאמין במה שאתה עושה, זה משדר לילדים ומוריד הרבה מהמתח ומהלחץ".

ארוחת הערב מסתיימת והגדולים מתכננים לצאת לפעילות שאורגנה עבורם. רגע לפני שהדלת נסגרת אחריהם, עוצר ישי, הבן הבכור, ואומר: "יש לי הרגשה רעה מאוד. אני לא רוצה לעבור דירה ולעזוב את החברים. זה קשה, אני אוהב את המקום. יש לי תקווה, עכשיו כשעבר חוק ההסדרה, ואם הוא יעבור גם את שאר השלבים זה יעזור".

לדבריו, בעבר הוא גר במשך שנה אחת ברמת הגולן וזה היה קשה. "עברו לשנה אחת לגולן והיה לי מאוד קשה לעזוב את החברים. המחשבה לעזור אותם ולעבור למקום חדש ושונה לגמרי, קשה לי". כשהוא נשאל מה חושב על החלטת בג"ץ, נראה שהוא מזדהה לחלוטין עם דף המסרים של תושבי עמונה המבוגרים. "זו החלטה שנוגדת את התורה וזה פשוט מראה כמה בית המשפט שולט פה במדינה ולא ראש הממשלה והשרים. בית המשפט פשוט משליט טרור ועושה מה שבראש שלו", הוא עונה.

גם לאביו ביקורת קשה על המצב. "לא יכול להיות שהמדינה והרשויות תמכו ופעלו פה, ועכשיו שום דבר", הוא טוען. "שראש הממשלה יתפוס מנהיגות ויסדיר את המקום. ישנה מגמה שפקידים ושופטים מנהלים את המדינה ולא הממשלה. עמונה היא מקרה בוחן שצריך להצביע על שינוי המגמה הזו. הגענו לארצנו, לא גזלנו אדמה של אף אחד ורק אחרי 12 שנה מצאו ארגוני השמאל אנשים עם כל מיני ניירות. אם יש בעיה, בואו נלך לבית המשפט ונפצה על מה שצריך, אבל מבחינת בג"ץ זה לא כמו כל מקום אחר כי אנחנו בעיניהם 'כובשים', ופה צריך לומר - די, זה יישוב יהודי בארץ ישראל".

והוא מוסיף: "זה לא נוגד שום חוק. להיפך, זה שם את כל הרשויות במקומם. יש רוב לימין והוא הקובע, וראש הממשלה מתחמק ולא מגלה מנהיגות, כל פעם בגלל סיבות אחרות. אני ללא ספק מאוכזב. כל עם ישראל מאוכזבים. בחרנו ממשלת ימין והיא לא מתפקדת, היא לא פועלת לפי רצון בוחריה ולא מיישמת את המצע שלה".

לדבריו של עציון, למציאות הזו יכולות להיות השלכות לא פשוטות. "אני רואה את הילדים שלי, הם גדלים בתקופה של חוסר אמון ברשויות ובשלטון וזה יכול להוביל לדברים נוראיים. אני נגד אנרכיה אבל המצב הזה יכול להוביל לדברים לא טובים. אני מצפה מראש הממשלה שידחוף כדי שהחוק יעבור. הגיע הזמן להפסיק לפחד. אנחנו מדינה ריבונית".

משפחתו של עציון מוכנה להיאבק כדי להישאר בבית. לדבריו, אם פינוי עמונה באמת יתרחש, אזי שהדבר ייצרב בתודעה של החברה הישראלית. "יבואו לפה רבבות בתקופה הזו. הדבר הזה לא יעבור בשקט. החברה הישראלית תקשה מאוד על הכוחות לבצע את הגירוש הזה. הייתי בצבא, עשיתי מילואים, אני לא מתכוון לעשות דברים לא נכונים – אבל יהיה לי קשה. זה כאילו באים לכרות לי את האצבעות ואני לא יודע מה יהיה. הם צריכים לקחת את זה בחשבון".

השר נפתלי בנט נרתם למשימתם של תושבי עמונה והעביר, בניגוד לדעת ראש הממשלה, את חוק ההסדרה בוועדת השרים לחקיקה. עתה, כך לדברי עציון, האצבעות מופנות לעבר ראש הממשלה נתניהו. "ביבי צריך להבין – לבצע פה גירוש, זה לא ישאיר אותו בשלטון. הציבור מבין שביבי חוצה בכך את קו פרשת המים".

הילדים הקטנים הולכים לישון, אבל רגע לפני שהאורות בבית משפחת דוד נסגרים, מבקש גם זוהר בן השבע להגיד דבר מה: "כיף לי לגור פה", הוא מסביר. "מאז שאני קטן אני כאן. אני לא רוצה לעבור דירה. זה קשה לעזוב את החברים שאיתך פה מהילדות וקשה לעזוב את עמונה. אני אוהב אות עמונה".

טוביה בן העשר מצטרף וטוען כי הוא אפילו קצת מפחד מהעתיד לבוא. "אני לא רוצה לעבור למקום אחר. בכל פעם שאני חושב על האפשרות הזו כואב לי הלב ואני רועד קצת", הוא טוען. למרות זאת, הוא רוצה לסיים בנימה אופטימית: "אני מאמין שזה לא יקרה. אבל מה שיהיה יהיה ואנחנו נעבור את זה". אביו מחזיק אותו ואומר: "מדובר פה בחיים שלמים. אי אפשר לעקור חיים שלמים, זה לא הגיוני".