(בווידאו: נתניהו על העברת השגרירות לירושלים בחודש שעבר)
בימי המלחמה הקרה אלפי פרשנים, מומחי מודיעין וסובייטולוגים התפרנסו מניסיון להבין את המדיניות הסובייטית, בעיקר במעגלי הכוח הפנימיים. הניסיון הוביל לבחינה מדוקדקת: מי היה קרוב יותר למנהיג במצעדי ה-1 במאי, מי נראה סמוך למי, ומה המשמעות. כל הניתוחים המזהירים לא חזו את התפוררות הגוש הקומוניסטי ואת קריסתו המוחלטת.
כעת מנסה העולם להבין את מדיניותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ובעיקר את מדיניות החוץ. יש לו אידיאולוגיה הנגזרת מהשקפת עולמו הכלכלית, אך הוא לא לבד. לעתים נדמה שהאדם האחרון שדיבר איתו בטרם קיבל החלטה, הוא שהשפיע עליו. ביום האחרון אנו שומעים את רקס טילרסון וטראמפ, אך הקולות הם של ג'ון קרי ושל ברק אובמה.
עוד בוואלה! NEWS:
ארה"ב: "החומה בגבול מקסיקו תושלם תוך שנתיים, המימון יגיע מהר"
שגרירות ארה"ב במסר מרגיע לישראלים: "הוויזות לא בוטלו"
טראמפ: "שיקראו לצו איך שרוצים, המטרה היא להרחיק אנשים רעים"
בהצהרה האמריקנית הלילה (שישי) לא נאמר שההתנחלויות, ודאי מחוץ לגושי ההתיישבות, הן מכשול לשלום. אבל נאמר במפורש, חד משמעית, שהרחבת ההתנחלויות והקמת חדשות עלולות שלא לסייע להשגת השלום. ואולי חשוב מכל הנשיא טרם גיבש את עמדתו בנושא.
כולם חשבו אחרת, ולא בלי סיבה. טראמפ אמר בראיונות שאינו רואה פסול בהתנחלויות. בממשלת ישראל התפללו להסתלקות הצורר אובמה ובוא המשיח טראמפ שיאשר בנייה, יעביר את השגרירות לירושלים, יבטל את ההסכם עם איראן ויתמוך בנו בכל תנאי. המציאות שונה.
ייתכן ויש קשר לשיחת הטלפון של טראמפ עם סלמאן מלך ערב הסעודית, ופגישתו אמש עם עבדאללה מלך ירדן, אבל התחושה הישראלית שהגענו לימי הזוהר של ההתיישבות מקבלת טעם חמצמץ. מסתבר שלארצות הברית יש אינטרסים שאינם משתנים עם השתנות הממשל. העברת השגרירות אינה החלטה המתקבלת בקלות דעת, היא לא עניין עירוני של רילוקיישן לצוות.
להעברת השגרירות יש השלכות שצריך לבדוק. כמו בימי רונלד רייגן וג'ורג' בוש ההבטחה להעביר את השגרירות אינה דחופה, וכבר דורשת התעמקות. וכך גם ההתנחלויות. ההצהרה מהבית הלבן הלילה חשובה, כי היא מגלה שבדברים רבים הממשל הזה אינו שונה מקודמו הרי טראמפ, ממש כמו אובמה, מעוניין להימנע מהרפתקאות מיותרות, ודאי במזרח התיכון. גם הצהרות כי מול איראן כל האופציות על השולחן, זהות לאלה של אובמה, אך לטראמפ יאמינו יותר. גם איומיו מול קוריאה הצפונית הם המשך המדיניות, אך מפיו אולי יש להם משקל רב יותר.
ההפתעה הגדולה של היממה האחרונה, לצד האמירה על ההתנחלויות, היא ההצהרה שלפיה אין להסיר את הסנקציות מרוסיה כל עוד קרים כבושה. ייתכן שטראמפ מבקש ליצור מרחק בינו לבין הנשיא ולדימיר פוטין, כשעיני כל העולם נשואות למערכת היחסים ביניהם וסיבותיה. הדברים נאמרו בעיתוי רגיש, כשרוסיה מחממת מאד את הגיזרה במזרח אוקראינה והבדלנים בחסות מוסקבה תוקפים. פוטין בלי ספק מבקש לבחון את הממשל החדש, והממשל מגיב.
מי באמת קובע בממשל, זו השאלה הגדולה. מי האיש הלוחש על אוזנו של טראמפ? שר החוץ קרוב, היועץ לביטחון לאומי מייקל פלין ושר ההגנה ג'יימס מאטיס חשובים, אבל במעגל הפנימי, דועך מעמדו של חתנו ג'ארד קושנר, לאכזבת ישראל. האיש הקובע באמת הוא סטיב באנון. אדם מורכב, אינטליגנטי, נביא הימין האלטרנטיבי, עם רקורד בעייתי - מול מי שאינו נוצרי לבן.
באנון והאידיאולוגיה שלו כה חזקים, עד כדי שמההצהרה ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה נמחקו היהודים, שהוזכרו בנאום שכתב משרד החוץ, על ידי יד נעלמה. אבל עם כל הכבוד לשר, הסולטן הוא הקובע, ובמיוחד סולטן הפכפך כמו טראמפ. באנון קרוב היום, אך מי יודע מה יהיה מחר. האם יהיה זה פלין, היועץ לביטחון לאומי המקורב לפוטין או מאטיס שר ההגנה, איש המדיניות המסורתית המתייחס בחשדנות לרוסיה? מי יקבע איך תיראה המדיניות? מוקדם לומר.
לטראמפ יש מדיניות-על: סין יריבה, סדרי העדיפויות הכלכליים דורשים שינוי, ויש לחזק את ההרתעה. הדרך להשגת היעדים חריגה, אך בראייה כוללת טראמפ נותר בלתי צפוי, לטוב ולרע.
(עדכון ראשון: 22:00)