ללא ערכי המערב: טראמפ הבדלן ינהל את העולם כאיש עסקים מחושב

האם יש לנשיא ארצות הברית הנכנס דונלד טראמפ מדיניות? לא חזון השבת אמריקה לגדולתה שוב, כפי שהוא חוזר ואומר בכל עצרת בחירות כשהקהל צועק אחריו. גם לא מדובר על הרצון שארצות הברית תשגשג ושיהיו בה מפעלים חדשניים ויצרניים ואזרחים שומרי חוק. אלא מדיניות שתוציא את הרצון הזה, שיש למעשה לכל נשיא בכל העולם, אל הפועל?

הרי אם נחבר את ההצהרות ממסע הבחירות נמצא לא מעט סתירות. ממשלה קטנה והפחתת מסים לצד הוצאה של טריליון דולרים על תשתיות; הגדלת תקציב הביטחון לצד איזון הגירעון, וכך גם בשורה ארוכה של נושאים. האם כל הדברים האלה מתיישבים זה עם זה? לא בהכרח.

עידן טראמפ - סיקור מיוחד | כל הכתבות בוואלה! NEWS
טראמפ ערב ההשבעה: "נהפוך את אמריקה לגדולה שוב עבור כולם"
עוד בטרם נכנס לתפקיד: הלגיטימיות של טראמפ כנשיא מוטלת בספק
טראמפ נגד טראמפ: השחקן שמרגיז את הנשיא הנבחר ישתתף בעצרת נגדו

במדינה שבה יש בעיקרון שתי מפלגות, טראמפ כבר עבר שלוש. האם זה אומר – ויש מספיק כאלה הטוענים כך – שלנשיא הנכנס אין שום השקפת עולם, שום אסטרטגיה? אינני חושב כך. יש לטראמפ חזון לאיך הוא רוצה שתיראה ארצות הברית בשנים הקרובות. הוא בהחלט רואה את "מורשת טראמפ" כבר כעת, מתכוון ליישם אותה – ויש לו הכלים לעשות כן, בעיקר באמצעות הרוב בשני בתי הקונגרס.

מדיניות החוץ שלו נגזרת ממדיניות הפנים, וזו – מהכלכלה. טראמפ הוא במובן זה תלמידו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון, המושל צעיר מארקנסו שססמתו המפורסמת ביותר (והמשפט השני המפורסם ביותר שאמר אחרי "לא היה לי סקס עם האישה הזו, הגברת לוינסקי") הייתה – "זו הכלכלה, טמבל".

במסיבת העיתונאים הראשונה שערך לפני כשבוע טראמפ מאז בחירתו, מנה הנשיא הנבחר כמה מדינות המוגדרות יריבות לממשלו החדש – רוסיה, סין, יפן ומקסיקו. רוסיה נכללה ברשימה בעיקר כי יחסיו של טראמפ עם נשיאה?, ולדימיר פוטין, מחייבים אותו להוכיח שהוא אינו נמצא בכיסו של היושב בקרמלין. שלוש האחרות נתפסות בעיני טראמפ כמתחרות כלכליות, ובעיקר כמתחרות לא הוגנות, לשיטתו.

הדבר המרכזי במדיניותו העתידית של הנשיא טראמפ הוא, שכמו ברק אובמה קודמו, הוא ירכז מאמצים באגן האוקיינוס השקט. יחד עם זאת, שלא כמו אובמה או ממשלים אחרים בעבר - רפובליקנים ודמוקרטים כאחד - הוא רואה בסין יריבה מוצהרת, אולי אף אויבת. זה נובע מהשקפתו, שאינה משוללת יסוד, לפיה סין מנהלת מדיניות כלכלית אגרסיבית, תוך פיחות מלאכותי של היואן כדי להציף את שווקי העולם. השקפתו גם גורסת כי המשרות האמריקניות האבודות נעלמו למזרח הרחוק ושסין היא הנושה הגדולה ביותר של ארצות הברית ופועלת להתפשטות, בעיקר בים סין הדרומי.

בקצרה, כבר לא מדובר באיכרים הנוצרים החרוצים הנאבקים בארבה בספר ובסרט "האדמה הטובה". גם לא במדינת ענק חקלאית ומפגרת טכנולוגית הנמצאת בעוויתות מאבקים פנימיים כמו "הזינוק הגדול קדימה" או מהפכת התרבות. סין היא איום, וכך יש לראות אותה. לכאורה, הפתרון הוא חיזוק הברית עם יפן ומדינות נוספות החוששות מסין, כמו וייטנאם ואחרות. אבל גם טוקיו בעיני טראמפ היא ממחנה הרעים, הרי שם החלה דעיכתה של דטרויט, כשהמכוניות היפניות היו פשוט טובות יותר מאלו שיוצרו בבירת הרכב האמריקנית.

במהלך כהונתו ינסה טראמפ להשיג את מבוקשו המרכזי בדרכי נועם - החזרת מפעלים ותאגידים לאדמת ארצות הברית - אבל לא יהסס גם לצאת למלחמות סחר. גם בתחום זה הוא חורג מהחשיבה הרפובליקנית הקלאסית שראתה עולם ובו בריתות הגנה בהנהגת וושינגטון המחזקות את ביטחונה, והסכמים בינלאומיים המקבעים את הסדר הקיים - הגלובליזציה שבסופו של דבר ארצות הברית היא בין המרוויחות הגדולות ממנה. בראיית העולם של טראמפ לא זה המקרה. זה היה כך אולי בשנות ה-50, אבל כיום, ראייתו, וחשוב להדגיש זאת פעם אחר פעם היא זו של איש עסקים: "מה יוצא לי מזה? מה השורה התחתונה? מה עשיתם למעני - אתם, האירופאים, ברית נאט"ו, הסכם הסחר נפט"א - לאחרונה?".

אין כאן עניין של ערכי המערב, של חיזוק בעלי ברית בעולם מסוכן, יש רווח והפסד. טראמפ רואה במערכת שהוריש לו אובמה הרבה נקודות הפסד, בלי נקודות רווח, והוא מתעתד לשנות כל זאת. גם במחיר סכסוכים עם בנות ברית, דוגמת יפן, קנדה, מקסיקו וחברות ברית נאט"ו. השאלה המרתקת כמובן היא שאלת רוסיה. טראמפ צודק באומרו שיחסים טובים בין נשיא רוסיה לנשיא ארצות הברית הם נכס, וכי עדיף ששתי המעצמות יסתדרו. מעבר למהפך המדהים - לאחר מאה שנה שבהן רוסיה על גלגוליה השונים הייתה אויבת ויריבה (למעט בזמן מלחמת העולם השנייה ובתקופת הנשיא בוריס ילצין), לפתע היא בעלת ברית - השאלה הגדולה היא מי ירוויח יותר מירח הדבש המפתיע הזה. ההימור שלי הוא על פוטין.

מבחינת טראמפ גם זה בסדר. הוא לא רואה במדינות הבלטיות או בפולין עילה לצאת להרפתקאות (והן עוד חברות בברית נאט"ו). למי שמבקש אנלוגיות היסטוריות, שהן תמיד בעייתיות, את נאומו של ראש ממשלת בריטניה צ'מברליין. קולו נשבר כשאמר "כמה נורא שאזרחי בריטניה חופרים שוחות ואולי ייאלצו להילחם למען מדינה רחוקה שעליה אינם יודעים כמעט דבר". המדינה הייתה צ'כוסלובקיה, ההמשך היה הסכם מינכן.

טראמפ רואה במזרח התיכון אזור שעדיף לארצות הברית לא להיות מעורבת בו. בכך הוא אינו שונה מאובמה. הוא מצהיר כיום שלא תמך במלחמת עיראק השנייה, ואין ספק שגם הוא רוצה להוציא את הכוחות האמריקניים מהאזור. מבחינתו שפוטין ינהל את סוריה ושיהיה לו לבריאות. סוריה ועיראק לגישתו אינן שוות את דמו של חייל אמריקני אחד. ישראל מוגדרת בעיניו בעלת ברית מרכזית ואיראן - אויבת. אך זה עדיין לא אומר שטראמפ יבטל מיד את הסכם הגרעין עמה; גם אם ארצות הברית תבטל אותו באופן חד-צדדי, ההסכם יישאר בעינו. הרי סין, רוסיה והאיחוד האירופי לא יצטרפו לביטול, לא כל שכן יטילו מחדש סנקציות מתואמות על טהראן.

הדעת נותנת שטראמפ מעדיף את נשיא מצרים פתאח אל-עבד א-סיסי, ואת חוסני מובארק שלפניו, על הצעירים הנלהבים ששטפו את כיכר תחריר והעלו, מבלי דעת, את האחים המוסלמים לשלטון לזמן קצר. אבל כמובן טראמפ לא ינהל את העולם לבדו - אפילו לא לבדו בממשל. מעניין יהיה לראות את הדגשים שייתן שר החוץ רקס טילרסון - איש נפט בעברו המקורב לערב הסעודית, אויבתם של איראן ושל בשאר אסד.

הוא ימשיך את המאבק בטרור, כאשר התגלמות הטרור מבחינתו, כמו מבחינת קודמו הם ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש) ואל-קאעדה. ייתכן שיסכים לעסקה גדולה עם פוטין שבה הז'יטונים על השולחן יהיו חצי האי קרים, סוריה, הכרה באזור ושליטה דה-פקטו של רוסיה במדינות הגובלות בה. ובאשר לרוסיה עצמה – שאלה מרתקת נוספת היא אם טראמפ וטילרסון יפעילו מהלך להפחתת או ביטול הסנקציות המוטלות עליה כעת בשל כיבוש קרים. אין ספק שאם טראמפ היה בבית הלבן בשעתו לא היו מוטלות סנקציות; אך כעת, משהן קיימות ומאושררות על ידי ארצות הברית והאיחוד האירופי האם יפעל טראמפ לבטלן, כשהוא יודע שהעולם כולו, והסנאט האמריקני והתקשורת מתבוננים בכל צעד שיכול להתפרש כהטייה לטובת רוסיה?

טראמפ בנשמתו בדלן, ולדעתי זהיר, הוא לא ייצא להרפתקאות. הוא אינו ג'ורג' בוש הבן, גם לא האב. הוא יודע שמלחמות אינן דבר רווחי, הוא ראה שמלחמות אמריקניות בימי חייו לא נגמרו בהצלחה (המבצע הצבאי בגרנדה בשנת 1983 אינו מלחמה, עם כל הכבוד). הוא ירצה לחזק את הצבא, אך המשמעות של כך נותרה שאלה פתוחה: האם הכוונה להצטיידות בעוד "ברזלים" מרשימים, מטוסי חמקן, נושאות מטוסים, צוללות גרעיניות וטילים בליסטיים (שאת חלקם אכן יש לחדש), או חיזוק יעיל יותר כמו לוחמת סייבר, מאמצי מודיעין, וכוחות מיוחדים, ואם כן, באילו זירות? האם הוא מעוניין במרוץ חימוש חדש?

שאלות נוספות שעולות הן: איך הוא יתנהל על במת העולם? נשיא ארצות הברית בהגדרה הוא מנהיג העולם החופשי, העולם המערבי. איך טראמפ יגיע לעמק שווה דיפלומטי עם האיחוד האירופי? עם גרמניה ובריטניה, בעלות הברית הוותיקות? עם יפן, בסיס אמריקני קריטי, או קוריאה הדרומית – בסיס קריטי לא פחות? האם יראה בקוריאה הצפונית סכנה ברורה ומידית – כך לפחות על פי הצהרות קים ג'ונג און המאיים על ארצות הברית בטילים בליסטיים? האם הזהירות תגבר, או ההצהרות?

השאלות רבות והן נותרו פתוחות. אם נרצה, שוב, ללכת לדוגמה מנחמת מההיסטוריה: טדי רוזוולט נחשב שלפן. צייד נלהב, גיבור. אמנם הוא זכה במדליית הכבוד של הקונגרס, עיטור הגבורה הצבאי הגבוה ביותר, אבל הוא נתפס אדם פזיז שאין לסמוך עליו. משהיה לנשיא לאחר ההתנקשות בקודמו, מקינלי, היה לאחד הנשיאים הדגולים בתולדות ארצות הברית. מחזק ומבצר האימפריה האמריקנית, בעיקר בדרכי שלום – האדם שטבע את המשפט הכה ידוע, המייעץ כיצד להתנהל בעולם: "דבר ברכות ושא מקל גדול". לאדם היושב בחדר הסגלגל יש את המקל הגדול מכולם. לא נראה לי שטראמפ יסגל לעצמו דיבור רך, אבל הוא יכול להפתיע בניהול נכון של המשברים הרבים המצפים לו, ולנו.