עוד בטרם נכנס לתפקיד: הלגיטימיות של טראמפ כנשיא מוטלת בספק

חוקי המשחק בדמוקרטיה ידועים וברורים. למעשה, גם בדיקטטורה, ואפילו יותר, אבל זה נושא לדיון אחר. המנצח בבחירות, ודאי בשיטת "המנצח לוקח הכול" האמריקנית או הבריטית, הוא זה שמנהיג את המדינה. אמנם, יש הבדל בין השיטה הפרלמנטרית לנשיאותית, אך בשתיהן שאלת הלגיטימיות כמעט ואינה עולה. מרגרט תאצ'ר למשל, קיבלה החלטות דרמטיות - יציאה למלחמה, מאבק חזיתי נגד איגודי עובדים - מבלי שרוב אזרחי בריטניה בחרו בה. זה היה בהחלט חלק מהמנדט שלה, כראש ממשלה. השיטה העניקה לה רוב מוחלט בבית הנבחרים וממשלה יציבה להפליא.

אבל מנדט אין פירושו, או לפחות לא תמיד, לגיטימציה, שהיא מושג חמקמק, שעולה לסדר היום על ידי האופוזיציה כדי לשתק ממשל בלתי אהוד, בלתי רצוי, וממגוון סיבות. בישראל עולה השאלה במצב שבו יש לבחון אם ממשלה בשלהי כהונתה, כשברור שהיא עומדת ליפול ולהתחלף, יכולה לקבל החלטות מרחיקות לכת על עתיד האזור בהסכם שלום שאין לו תמיכה גורפת. רבים בישראל אומרים בקול רם שלצורך קבלת החלטה כזו על הממשלה שתקבל את ההחלטה לקבל רוב בקרב יהודי המדינה. הסתמכות על קולות האזרחים הערבים – אזרחים לכל דבר ועניין, אוחזי תעודת זהות כחולה, רשאים לבחור ולהיבחר – לצורך העניין הרגיש הזה, קולותיהם לא נחשבים "לגיטימיים", ולכן, ההחלטה לא תיחשב לגיטימית.

לקריאה נוספת:
שישי ב-18:00: השבעת טראמפ במשדר חגיגי בוואלה! NEWS
טראמפ נגד טראמפ: השחקן שמרגיז את הנשיא הנבחר ישתתף בעצרת נגדו
ראש ה-CIA היוצא במסר לטראמפ: "בחן את דבריך - והיזהר עם רוסיה"

בקפיצה אל ארצות הברית והלגיטימיות של הנשיא הנבחר. הנשיא ה-45 של ארצות הברית, דונלד טראמפ, והמאבק הציבורי על הלגיטימיות של בחירתו. טראמפ נבחר על פי חוקי הבחירות האמריקניים, שלפיהם, מי שבוחרים בו 270 אלקטורים ויותר הוא הנשיא, ועל כך אין עוררין. לטראמפ יש את המנדט אך הוא אינו נחשב ללגיטימיות.

חלק מכך נובע מההפרש הכמעט בלתי נתפס בין מספר המצביעים למועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון לעומת מספר המצביעים לטראמפ. בעוד שלקלינטון הצביעו יותר משלושה מיליון בני אדם מאשר לטראמפ, נתון שמוכחש בקרב רבים מהרפובליקנים, היא הפסידה את הבחירות בגלל 77 אלף בני אדם בשלוש מדינות מפתח – ויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה.

זו אמנם סיבה לבכי ונהי בקרב הדמוקרטים, אך לא סיבה לשבור את הכלים. הכלים לא נשברו גם כשג'ון קנדי גבר על ריצ'רד ניקסון ב-1960 בזכות כמה אלפי בני אדם בשתי מדינות – טקסס ואילינוי. עד היום עולות טענות לזיופי בחירות במרוץ ההוא. עם זאת, קנדי הוביל גם במספר הבוחרים בו. כך קרה גם בבחירות 2000, שבהן נעצרה הספירה בפלורידה, וג'ורג' בוש הבן גבר על אל גור. בשתי מערכות הבחירות האלה הצד המפסיד קיבל את הדין.

הפעם קבלת הדין – ההודאה בניצחון טראמפ – באה מן השפה ולחוץ, וייתכן ששאלת דרך בחירתו של טראמפ תעיב אל המשך כהונתו מכמה סיבות. ראשית, ישנו מוטיב הקארמה, הנשיא המכהן ברק אובמה התמודד כל שנות כהונתו עם האגדה האורבנית כי הוא אינו נשיא "כשר" משום שלכאורה הוא לא נולד, כפי שמחייבת החוקה, על אדמת ארצות הברית. מי שהחזיק את האגדה בחיים, והטיל ספק בלגיטימיות של אובמה היה במידה רבה טראמפ.

ואולם, זו רק אנקדוטה ולא הסיפור המרכזי. חוסר הלגיטימיות של טראמפ בעיני יריביו לא נובע משום שהוא מזלזל בנשים, מתנהג בבוטות או מצייץ בשעות הלילה. חוסר לגיטימיות נגזר משאלה אחת – האם היו גורמים שהביאו לבחירתו של טראמפ, היטו את הכף לטובתו שלא דרך הקלפי, שלא דרך השפעה לגיטימית על דעת הציבור? התשובה לשאלה זו היא שיש.

אחד מהם הוא ג'יימס קומי, ראש הבולשת הפדרלית, ה-FBI, האדם שייתכן שהכריע את הכף לטובת טראמפ כשהודיע בעיתוי דרמטי על פתיחת חקירת המיילים של קלינטון. החקירה אמנם נסגרה כמה ימים אחר כך, אך הנזק כבר נעשה. הזעם של תומכי קלינטון גדול במיוחד כי אותו קומי לא אמר מילה על הסיוע הרוסי לטראמפ, דבר שגם לו, כבר ניתן לומר בעדינות, הייתה השפעה על הבחירות.

מכאן לגורם השני, והגדול היותר: הטענה של גופי המודיעין האמריקניים ואחרים, שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין הורה על מבצע חשאי לסייע לטראמפ כדי שייבחר. הוא עשה זאת בין היתר באמצעות חדירה למחשבי המפלגה הדמוקרטית והדלפת החומרים דרך אתר ויקיליקס. אם יימצא אקדח מעשן, למשל קשר רציף בין מטה הבחירות של טראמפ לבין הקרמלין, זו יכולה להיות עילה אף לפתיחת הליך הדחה נגד הנשיא.

גם אם לא ייפתח הליך הדחה, תמיד תישאר העננה, שתועלה עם כל הצהרה בזכות רוסיה – כאלה שטראמפ מנפיק חדשות לבקרים, עם כל מדיניות המסייעת במישרין או בעקיפין לאינטרסים הרוסיים, כמו אמירתו, ערב כניסתו לתפקיד שברית נאט"ו "מיותרת" – שטראמפ אינו משרת את האינטרס האמריקני, אלא הרוסי. ייתכן שטראמפ מאמין בכל לבו שהשניים עולים בקנה אחד.

השילוב בין ההלם מעצם בחירתו של טראמפ, רצונו העז למחות את מורשת קודמו וסימני השאלה הרבים והמתרבים על הסיוע שקיבל, בין שבתום לב ובין שלא, מהצהרות הבולשת הפדרלית, הדלפות מגמתיות והקרמלין – מעלה ספקות בלגיטימיות שלו כנשיא ארצות הברית. סביר מאוד שישרוד את סימני השאלה האלה – אחרי הכול לרפובליקנים יש כעת שליטה מוחלטת בפוליטיקה האמריקנית – אבל הם ייוותרו שם, לפחות לעתיד הנראה לעין.

(עדכון ראשון: 22:32)