"נפלתי על הרצפה – ובירכתי שהחיינו": העדות משחרור הכותל נחשפת

במלאות 50 שנה לסיומה של מלחמת ששת הימים ושחרורה של ירושלים מצבאות הערב, חושף היום (ראשון) ארכיון צה"ל במשרד הביטחון מסמכים נדירים, עדויות ותמונות מהמלחמה. במסמכים שנחשפים מפורסמת לראשונה עדות הרב שלמה גורן באוקטובר 1968 בפני יחידת ההיסטוריה של צה"ל על קורותיו במלחמה כרב הצבאי הראשי. בעדותו מתאר הרב את תחושותיו עם הגיעו לכותל המערבי. "מיד נפלתי על הרצפה", הוא משחזר. "קמתי וברכתי ברכת שהחיינו, וברוך מנחם ציון ובונה ירושלים. לא הייתה שם נפש חיה. ראיתי כאילו שהשכינה שורה שם".

יממה לפני המלחמה נפגש גורן, לימים הרב הראשי לישראל, עם מוטה גור, שפיקד על חטיבה 55 בצנחנים. גור התאכזב מביטול חלק מהמשימה. "הוא רוצה לצנוח כדי לזכות את החטיבה ברקע האדום", אמר גורן לרמטכ"ל רבין. הרב הוסיף שבשיחות בין הרב לגור ולרמטכ"ל, "מוטה אל תצטער, תהיה לך משימה חשובה יותר". רבין הודיע לגור שיהיה היהודי הראשון בכותל המערבי.

עוד בוואלה! NEWS:
חרף המחאות: מצרים אישרה את העברת האיים בים האדום לסעודיה
יום לפני שפרויקט חייו קם לתחייה - הפרופ' הנערץ הלך לעולמו
"אלוף ההפלות" שנדחק מחיל האוויר: סיפורו של תא"ל במיל' רן פקר

הרב גורן סיפר על שיחה נוספת עם גור שבה הם החליטו על נוהל המלחמה במקומות הקדושים. בהמשך אף הדפיסו מנשר שמטרתו להרים את מורל החיילים לקראת היציאה למלחמה. בפתיחת המערכה שיגר גורן ברכה מיוחדת לרמטכ"ל שבה כתב: "ירדפו מכם חמש מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, ונפלו אויבכם לפניכם בחרב. לך בכוחך והושעת את ישראל". הרב גורן מספר שהברכה נשארה עם הרמטכ"ל, יצחק רבין, לאורך כל המלחמה. בהמשך מספר גורן על עשרות תפילות שכתב וחילק לכל אלופי הפיקוד.

גורן נזכר בשיחה שקיים עם אשתו, לאחר הישמע קול האזעקות הראשון, רגע לפני שיצא אל החזית הדרומית. "צלצלתי הביתה ואמרתי לאשתי, 'מזל טוב! ניצחנו במלחמה', אז היא אמרה: 'כבר ניצחנו? רק עכשיו פתחנו', אז אמרתי לה, 'ניצחנו במלחמה, הרסנו את כל שדות התעופה של המצרים'". בדרך לדרום הספיק לחלק לכל החיילים שראה לאורך הדרך את תפילת הדרך.

בדרך לדרום פגש גורן את צביקה לבנון, מפקד גדוד מילואים 54 של חטיבה 11, שהשתתף בכיבוש עזה. גורן נזכר שלבנון רץ אליו, נישק את ספר התורה ונענה לבקשת הרב להצטרף ללחימה. גורן סיפר כי הרכב בו נסעו לחזית הופצץ. "הנהג נותן צעקה ופורץ זרם דם מן הגרון על הכיסא, נתתי עם רגל שמאל ברקס כדי לעצור את הקומנדקר והחזקתי את ההגה, כי הוא כבר לא יכול היה להחזיק את ההגה, נבהלתי מזרם הדם. הסתכלתי לאחור וראיתי שכל הקומנדקר מלא בדם".

"לקחנו את הנהג והורדנו אותו, וביד החזקתי אותו בגרון שלא יאבד דם, הוא היה לגמרי שחוט", גורן משחזר את המערכה, בזמן שאחז בידו את שופר וספר תורה עוד לא עזב לאורך ההפצצה. גורן נזכר שאחד החיילים קרא אליו - "הרב גורן אתה חי?'. שכבתי לי בשקט ועשיתי חשבון נפש". ב-6 ביוני, חזר גורן לירושלים ונפגש עם מוטה גור וחיילי חטיבה 55 של צנחנים, גורן משחזר בעדותו את השיחה בינו לבין גור, "איפה אתה נמצא? אנחנו עולים לכיוון שער האריות".

גורן משחזר דקה אחר דקה את הכניסה לעיר העתיקה. "לקחתי את ספר התורה ואת השופר. איזה שופר אתה שואל? ובכן, לאחר שנשרף לי השופר בעזה, ידעתי שאני נשאר בלי שופר לתקוע בכותל המערבי, הייתה האפלה מוחלטת, ובסופו של דבר נמצא שופר בבית הכנסת ונתנו לי אותו".

"התחלתי לרוץ לכיוון שאר האריות, עם הגדוד אליו התלוויתי", תאר, "כולם קיבלו הוראות ללכת בשורה עורפית, צמודים לקיר, כל הדרך הייתה תחת צליפות והפגזה". גורן מספר שמרוב התרגשות, לא פעם רצו להוציא אותו מהזירה, "הרב גורן, אתן הוראה להוציא אותך מפה, אני מבקש ממך לשתוק. היו שם צליפות, אוטובוס בער וטנק נסע ונתקע בשער האריות".

גורן נזכר ברגע שהגיע עם החיילים לשער האריות. "התחלתי לתקוע בפעם הראשונה בשופר כשמצוות התורה שבמלחמה צריך לתקוע או בחצוצרות או בשופר... תקעתי בשופר והתחלתי לקרוא תהילים". גורן סיפר שפגש את גור בהר הבית, כשהחיילים שרים את "ירושלים של זהב". הוא רץ לכותל המערבי ורואה שתולים בו דגל ישראל ופרץ בבכי. "זה היה כמו מתוך חלום".

"זהו הכותל. מיד נפלתי על הרצפה, קמתי וברכתי ברכת שהחיינו, וברוך מנחם ציון ובונה ירושלים. לא הייתה שם נפש חיה. ראיתי כאילו שהשכינה שורה שם"' אמר. "זאת הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה, לאחר חורבן הבית, שספר תורה ושופר היה במקום הזה".

ביציאה מהר הבית שאל הרב את המפקד גור אם הוא זוכר את ההסכם שלהם. מוטה כתב לו על המנשר המקורי: "מעולם לא נהניתי ולא התרגשתי ממילוי הבטחה כמו היום. הר הבית משוחרר, אתה התפללת ליד הכותל המערבי ואני לידך". לאחר שחרור ירושלים, המשיך הרב גורן לחברון, "כל הדרך ראינו ערבים בידיים מורמות". גורן מספר שראה דגלים לבנים על הבתים ואת ראש עיריית חברון, "שהגיע למסור את כניעת העיר".

הרב שלמה גורן שהה לפני המלחמה באוסטרליה כשהגיעו אליו ידיעות על סגירת מיצרי טיראן. הרב הבין שתפרוץ מלחמה, וחיפש דרך לשוב ארצה. "אמרתי שהמצב בארץ לקראת מלחמה, הראו לי את המברקים שהגיעו אל משרד החוץ, מברקים מרגיעים מאוד, שהערכת המצב היא שהתדרדרות הזו, לא תביא לידי מלחמה, דעתי הייתה אחרת. בדרך לשדה התעופה, שמעתי את הרדיו מודיע שנאצר סגר את המיצרים והייתי בטוח שהכוונה היא מלחמה".

במסעו ארצה הגיע הרב גורן לניו יורק, שם הבטיח בבית כנסת כי "אני נשבע שבכל קונסטלציה, נגד כל אויב, שנצטרך להילחם, בכל חזית שהיא, נגד כל מדינה ערבית לחוד, ונגד כולם, אנחנו ננצח, אני עוד מתכונן לתקוע בשופר ליד הכותל המערבי". כשהגיע ארצה נפגש עם רבין ועם קצינים מהמטכ"ל ביניהם שמואל גונן, "גורודיש", מפקד חטיבה 7, שאמר לגורן כי "אני נותן את ראשי שבכל יום ובכל שעה, נגד כל אויב שנצטרך לצאת אנחנו נשמיד את האויב".

המטכ"ל הטיל על הרב גורן המשימה לדבר עם השרים הדתיים להבהרת המצב הצבאי, במרכז השיחות סיוע בהבנת המצב והרגיש ועזרה בקבלת ההחלטה, האם יוצאים למלחמה או לא, ואם יש סיכוי לנצח. "ראיתי כבר שרוח חדשה מפעמת בליבם".

בין העדויות נחשפת פגישת הרב עם הרמטכ"ל, יצחק רבין, ערב היציאה למלחמה, שבמהלכה מספר גורן שהרבנות הראשית נתנה לו ייפוי כוח להחליט מה מותר ומה אסור בזמן מלחמה. הרב גורן הזכיר את חשיבות הדת בלחימה, ושמע על פקודת על גילוח הזקנים בגלל מסכות הגז, שלה סירב.

בשיחות עלתה שאלת קדושת השבת, ומה מותר לעשות בה בעת הלחימה, כשעל הפרק סוגיות תושבי ירושלים שרוצים להתגונן מהפגזות על ידי חפירת ביצורים בשבת, וסוגיית עובדים המבקשים היתר לעבוד בשבת לקראת המלחמה, הכנת מנות קרב ורשות להתאמן בשבת.

גורן סיפר על שיחתו עם חיילים בשבת שלפני פרוץ המלחמה: "יש לי סימנים לתוצאות המערכה, אם נצא למלחמה אנחנו ננצח". גורן סיפר לחיילים שהוא מתכנן להתפלל בכותל המערבי ובחג השבועות לקרוא את עשרת הדיברות בהר סיני.