(בווידאו: אנשי יחידת החילוץ ערד משחזרים את רגעי האסון בנחל צאלים)
לא הנחתי תפילין 19 שנים. מיום שבני יותם ,כיום בן 21, אובחן כלוקה באוטיזם קשה. אבי-מורי השביע אותי ביום הבר מצווה שלי להניח תפילין בכל יום, כל עוד נשמה באפי.
לנצח את היטלר שהשמיד את מרבית משפחתנו באושוויץ. צוואת קומץ הפליטה ששרד הייתה, לדידו, להמשיך את המסורת בת אלפי השנים.
הפרתי את הבטחתי כי פשוט לא הייתי מסוגל יותר.
היום הנחתי תפילין. אחותי הקטנה, הדתייה, רויטל, שלחה לי מסרון "בבקשה, תתפלל לרפואת הילד עילי בן שירי, שנפצע אנושות בטיול, בעוד אביו, ד"ר עמרי, נהרג בניסיון לגונן עליו". עזבתי את הקליניקה ואת מטופלי ונסעתי הביתה. הנחתי תפילין וזעקתי "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי", שוב ושוב ושוב.
התמונות של האב המחבק את בנו, כדי לסוכך עליו בגופו, על מנת שהוא יהיה זה שיתפרק לרסיסים בנפילה מגובה המצוק בנחל צאלים והבן יוותר בחיים, הציפו את ישותי ולא נתנו לי מנוחה. לא נתנו מנוח לכל אב והורה בישראל. כל ישראל ערבים זה לזה. זה חוצה מחנות. כולנו נשאנו תפילה.
לקריאה נוספת:
יומיים לאחר שאביו נהרג: נקבע מותו של עילי בן ה-11 שנפל ממצוק
לאחר מות האב: הידרדרות במצבו של עילאי שנפצע מנפילה בצאלים
"טרגדיה נוראית": ד"ר ניר נהרג בנחל צאלים, בנו עדיין במצב קשה
באופן אישי, לקחו אותי התמונות 35 שנים אחורה, עת אחי יואב נהרג בטיול של תנועת "בני עקיבא" בחג הסוכות. מדריכיו טעו בדרך ואז הגו רעיון נפלא: ללכת על פסי המסילה כדי שתוליך אותם לתחנת הרכבת, יעדם. הם שכחו פרט קטן שגם הרכבת משתמשת במסילה. בעיקול היא הופיעה ויואב שהיה "מלך הכיתה" הלך במאסף ונהרג מהפגיעה במקום. על קברו נכתב "קיים מצוות ואהבת לרעך כמוך בכל נפשו ולבבו". אז למדתי איך מוות של אחד שומט את הקרקע מתחת משפחה שלמה.
שום דבר לא חזר להיות כשהיה. כל מילה תמעיט בכך. זה שינה את מסלול חיי, את מסלול חייהם של הורי ושל אחיותי. אין נורא משכול והורה שקובר ילד. זה נגד הטבע.
כשנקבע מותו של עילי קיבלתי עדכון מידית במסרון. הדמעות זלגו מעצמן. הלב נקרע. הנשמה התפוצצה. חשתי, כמו כל בית ישראל, את שחשנו כשאסף רמון, טייס הקרב, הצטרף אל אביו, אילן, לשמיים. מדינה שלמה מאוחדת באבלה. כאלו אנחנו הישראלים, הכי אישיים ורגישים. השמיים בוכים, ואני שואל: "אלוהים , אייכה?".
אנא, היזהרו מאוד לנפשותיכם. שום טיול לא שווה חיים.
