פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שתי מדינות לעם אחד: האי המורד שמרגיז את סין ומתקרב לטראמפ

      השיחה בין נשיא ארה"ב הנבחר למנהיגת טייוואן הפרה את המדיניות האמריקנית ארוכת השנים, שאינה מכירה בעצמאותו של האי. בייג'ינג ממתינה לראות אם לא מדובר רק בקלף מיקוח של טראמפ, וכפי שהוכיחה בעבר ובהווה, כל גילויי בדלנות יימחצו ביד קשה

      שתי מדינות לעם אחד: האי המורד שמרגיז את סין ומתקרב לטראמפ
      צילום: רויטרס, עריכה: אוהד פיטר

      עשרות מנהיגים זרים שוחחו עם נשיא ארצות הברית הנבחר דונלד טראמפ מאז ניצח בבחירות לפני חודש, אך שום שיחה לא יצרה עניין וחששות כמו זאת של נשיאת טייוואן צאי אינג-וון. האישה הראשונה בתפקיד ניצחה את מועמד מפלגת השלטון בינואר, לדאבונה של סין שכלל אינה מכירה בתפקידה ורואה באי חלק אינטרגלי ממנה. צאי הוזהרה שלא לבחון את נחישות המשטר הקומוניסטי למנוע כל גילויי עצמאות מצד השלטונות באי, אולם השיחה בינה לבין טראמפ, שהתקיימה בשבוע שעבר, שברה עיקרון ברזל במדיניות האמריקנית שנשמר בקפדנות זה יותר מ-35 שנה.

      כמעט 90 שנה חלפו מאז החל הסכסוך שיצר את המצב הנוכחי. ב-1927 פרצה מלחמת אזרחים בסין, אז מדינה שנשלטה על ידי אילי מלחמה בעלי צבאות פרטיים. הלאומנים נאבקו בקומוניסטים, שגררו תוך כדי גם את יפן לעימות, עד שב-1949 הייתה ידם של האחרונים ושל העומד בראשם מאו דזה דונג על העליונה. הלאומנים, שהיו הכוח המוביל בתחילת העימות, נסו לאי טייוואן ומנהיגם צ'אי קאי שק כונן ממשל נפרד והקים דה-פקטו מדינה נפרדת.

      עוד ידיעות מהעולם:
      פרשת השחיתות בקוריאה הדרומית: הפרלמנט הצביע על הדחת הנשיאה
      "אלוהים שוב איתנו": שרדו את הצונאמי - ואת רעש האדמה באינדונזיה
      לאחר שהטילו ספק ביכולות המלך החדש: תאילנד תחקור את BBC

      נשיאת טייוואן צאי אינג-וון בישיבת סיעה, טאיפיי, 25 במאי 2016 (רויטרס)
      נשיאת טייוואן צאי אינג-וון (צילום: רויטרס)

      שתי הישויות הפוליטיות החדשות נצרו אמנם את נשקן זו כלפי זו, אך סירבו להתפשר בעמדותיהן. כל אחת ראתה בשנייה חלק סורר מסין השלמה. בטאייפה רואים את הממשלה של הרפובליקה העממית של סין כמי שנשלטת בידי מורדים קומוניסטים, והאחרונה מגדירה את הרפובליקה של סין כמחוז מורד. באותם ימים, שבהם עוצבו שני הגושים היריבים של המלחמה הקרה, הסובייטים אימצו את הקומוניסטים בסין – ובהמשך כמעט נקלעו למלחמה גרעינית עמם - וסייעו להם לנצח במאבק הארוך בלאומנים, לפחות ביבשה. כמשקל נגד, ארצות הברית הכירה בלאומנים בטייוואן כנציגיו הלגיטימיים של העם הסיני והם אף היו אלו שזכו במושב באו"ם.

      הכל השתנה בין 21 ל-28 בפברואר 1972, "השבוע ששינה את העולם", כפי שכינה זאת נשיא ארצות הברית דאז ריצ'רד ניקסון. לביקור ההיסטורי שלו קדמה מתנה לשליט סין מאו בדמות המושב באו"ם, כל זאת בניסיונה של ארצות הברית לבודד את ברית המועצות. אחרי מותו של יוסיף סטאלין באמצע שנות ה-50, יחסיהן של בייג'ינג ושל מוסקבה הידרדרו ויצרו קרע בין שתי המדינות הקומוניסטיות הגדולות ביותר בעולם. עבור ארצות הברית, זאת הייתה הזדמנות פז להחליש את אויבתה המרכזית.

      מנהיג סין מאו צה טונג ונשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון לוחצים ידיים בבייג'ינג, 1972 (AP , אי-פי)
      ניקסון ומאו צה טונג בבייג'ינג, 1972 (צילום: רויטרס)

      סין סבלה ממשבר כלכלי וחברתי חמור בשנים אלו, שהיו חלק ממהפכת התרבות הידועה לשמצה של יושב הראש מאו. מייסדה של סין הקומוניסטית כבר הוביל את עמו לרעב כבד כ-20 שנה קודם לכן, כשהוציא לדרך את "הקפיצה הגדולה קדימה" – הניסיון הכושל להפוך את החברה החקלאית לתעשייתית במהירות שיא, שהותיר עשרות מיליונים גוועים ברעב. מאו חיפש את חבל ההצלה האמריקני אחרי שמדיניות הפנים והחוץ שלו איימו להפילו, וניקסון היה שמח לתת לו אותו ולהקריב את טייוואן. החלשת הסובייטים, שנתפסו איום חמור יותר, הייתה המטרה העיקרית.

      לכך נדרשו עוד שבע שנים תמימות, ורק ב-1979, תחת כהונתו של הנשיא החדש ג'ימי קרטר, החליפה ארצות הברית את הכרתה בטייוואן לסין באופן רשמי, 30 שנה אחרי שהחל הפיצול בין שתי הישויות. היחסים עם טייפה לא נותקו והתמיכה הצבאית בה נותרה בעינה, אך באופן רשמי לא התקיימו יותר מפגשים ושיחות בין מנהיגי ארצות הברית וטייוואן. עד שהגיע טראמפ.

      טראמפ ומקבילתו מטייוואן רואים את התקופה כפתח לשינוי

      מאז הפירוד ביניהן, ידעו היחסים בין סין היבשתית לאי הסורר עליות ומורדות. הדמוקרטיה בטייוואן התבססה והכתה שורש, ואילו בבייג'ינג המשטר נשאר מסוגר ורודני גם אחרי מותו של מאו ב-1976, והבטיח לצאת למלחמה אם בטייפה יכריזו על עצמאות. ההבנות שהושגו ב-1992 קיבעו את הסכמתן של סין ושל טייוואן בכך שישנה רק סין אחת, הכוללת גם את חלקה היבשתי וגם את האי, אך שימרו את הסטטוס-קוו הבעייתי והנפיץ.

      לטראמפ, על פניו, היה טיעון מוצדק למהלך. הוא תהה מדוע ארצות הברית יכולה למכור כלי נשק במאות מיליוני דולרים לטייוואן, אך נשיאה הנבחר אינו יכול לקבל שיחת תודה מצד מנהיגתה של טייוואן, בעלת בריתה. לפני שנה אישר הנשיא היוצא ברק אובמה עסקת נשק גדולה עם טייוואן בסך 1.83 מיליארדר דולר, חרף מחאותיה של סין, על מנת לשמר את כוח ההרתעה של האי מפני פלישה של הצבא הגדול ביותר בעולם.

      דונלד טראמפ נואם בגראנד רפידז מישיגן (רויטרס)
      שיחתו עם צאי תפסה את סין לא מוכנה. טראמפ (צילום: רויטרס)

      בעוד שהסתירה במדיניות האמריקנית היא חלק מהמצב שנשמר מאז 1979, השיחה בין טראמפ לצאי תפסה את סין לא מוכנה. איש העסקים, שבעוד כחודש ייכנס לבית הלבן, שפך את קצפו על המדינה הקומוניסטית במהלך קמפיין הבחירות שלו והאשים אותה ב"אונס" כלכלתה של ארצות הברית. אנשיו ניסו להציג זאת בסך הכל שיחת נימוסים, אחרי הזעם של סין, אך בוושינגטון פוסט דווח כי הייתה זאת פרובוקציה שתוכננה היטב על ידי שני הצדדים זה זמן רב.

      גם נשיא ארצות הברית הנבחר וגם נשיאת טייוואן רואים בתקופה זו פתח לשינוי הסטטוס-קוו. טראמפ הוא לא הראשון שרואה בסין סכנה מהותית – אובמה בעצמו השקיע חלק ניכר ממדיניות החוץ שלו כדי להרחיב את השפעתה של וושינגטון בדרום-מזרח אסיה, על חשבונה של בייג'ינג – אך התגרותו בממשלו התקיף של הנשיא שי ג'ינפינג עלולה להיות מסוכנת. ומי שתשלם את המחיר הרב ביותר לא תהיה וושינגטון, אלא טייפה שאליה מכוונים אלפי טילים.

      סין קנאית מאוד לשלמותה הטריטוריאלית וכל גילויי בדלנות מהממשל המרכזי לא עוברים ללא מענה. המחאה ההמונית בהונג קונג, שהחלה לפני שנתיים בדרישה של תושבי האזור המנהלי המיוחד לקבל אוטונומיה גדולה יותר, דוכאה במהירות. גם הצלחתם של פוליטיקאים צעירים להיכנס לפרלמנט של הונג קונג סוכלה לאחרונה, מאחר שהם שסירבו להצהיר אמונים לבייג'ינג. החופש היחסי שממנה נהנית המושבה הבריטית לשעבר, במסגרת ההסדר "מדינה אחת, שתי שיטות" נשחק במקביל להתגברות הקולות הקוראים להתנתק לחלוטין מסין.

      מפגינים טיבטים בטייוואן מציינים את יום השנה לניסיון ההפיכה כנגד השלטון הסיני, 10 מרץ 2013 (AP)
      טיבטים בטייוואן מציינים את יום השנה להפיכה נגד השלטון, 2013 (צילום: אי-פי)

      היד הקשה כלפי כל מי שנחשב למורד היא לא מדיניות חדשה. טיבט נמחצה כבר בתחילת שנות ה-50 ובבייג'ינג משקיעים משאבים גדולים כדי למחוק את הזהות הדתית של תושבי המחוז האוטונומי. מנהיגה הרוחני והגולה של טיבט, דלאי למאה, מוגדר בעיני סין טרוריסט וכל פגישה בינו לבין מנהיג בעולם נתקלת בגינויים חריפים עד לאיומים בצעדי ענישה.

      בשינג'יאנג, מחוז אוטונומי אחר בצפון-מערב המדינה, מתגוררים האויגורים, קבוצה אתנית מוסלמית שמדאיגה את השלטונות הקומוניסטיים. בשנים האחרונות התחוללו שם שורת תקריות קטלניות, והרשויות הטילו את האחריות על ארגונים בדלניים אסלאמיים, הרוצים להתנתק ולהקים מדינה עצמאית. בתגובה לכך, הצנזורה התגברה וכך גם הורחבו האיסורים על קיומם של מנהגים דתיים בסיסיים. הצעד הדרקוני האחרון ננקט בחודש שעבר, כשכל 13 מיליון תושבי המחוז התבקשו להעביר את דרכוניהם לתחנות המשטרה המקומיות.

      את המצב בטייוואן קצת קשה יותר לשנות, ולכן קיבלה בייג'ינג לאורך השנים את המשך הסטטוס-קוו מבלי לנסות ולהשתלט מחדש על האי בן 23 מיליון התושבים, שכבר פיתח זהות לאומית נפרד עם צבא מודרני וחזק. למרות זאת, היא הבהירה לא פעם כי כל צעד לקראת הכרה בעצמאותה עלול להצית עימות באזור, גם עם המעצמה הגדולה ביותר בעולם. ב-1995 הנפיקה ארצות הברית ויזה לנשיא טייוואן, ובסין ראו זאת כצעד אפשרי להכרה בעצמאותה. בתגובה היא שיגרה טילים לעבר המצרים המפרידים בינה לבין טייוואן וארצות הברית שלחה שתי נושאות מטוסים לאזור, אחת מהן עברה באותם המצרים.

      חיילים סינים בוחנים ספינה של הצי של ארצות הברית לקראת עגינתה בנמל שנגחאי, מאי 2016 (AP)
      חיילים סינים בוחנים ספינה אמריקנית בים סין הדרומי, מאי (צילום: אי-פי)

      סין התקפלה ונאלצה לבלוע את הפגנת השרירים האמריקנית - והגבירה את השקעתה בשדרוג צבאה העצום אך הנחות טכנולוגית. בשני העשורים שחלפו רשמה המדינה הקומוניסטית התקדמות ניכרת ביכולותיה, בין היתר בעקבות פתיחת השוק המסוגר שלה להשקעות פרטיות וזרות. הביטחון בעוצמתה מוקרן במחלוקת סביב ים סין הדרומי, נתיב השיט האסטרטגי שעל רובו היא תובעת שליטה טריטוריאלית כמעט מוחלטת. ממשלו של ברק אובמה התגייס לטובת מדינות האזור ולא היסס להעביר באזור כלי שיט כרצון לשמור על חופש השיט באזור, כשמנגד בייג'ינג הזהירה את וושינגטון ש"לא לשחק משחקים".

      מלחמה היא לא מהלך כלכלי משתלם בימינו, ולא סין או ארצות הברית חושקות באחת כזאת. עם זאת, ההיסטוריה רוויה במקרים שבהם מדינות ניסו להתחמק מעימות מזוין, ולבסוף נקלעו לאחד.

      הנשיא הנבחר לא מאמץ קו ממלכתי וממשיך לתקוף את סין

      סימני השאלה סביב יחסיה של וושינגטון לטייפה ירחפו כנראה גם אחרי השבעתו של טראמפ. היו שהאמינו, או רצו להאמין, כי אחרי הבחירות הוא יאמץ גישה נשיאותית יותר, שאינה מנהלת את יחסיה עם אחת המדינות החזקות ביותר בעולם דרך הטוויטר. הם טעו. גם אחרי הביקורת שספג הנשיא הנבחר, וההתנערות של הממשל הנוכחי שהדגיש כי הוא מחויב למדיניות "סין אחת", טראמפ המשיך ולתקוף את סין. הוא טען כי היא עושה פיחות במטבע, מטילה מסים גבוהים על הייבוא האמריקני ואינה מסייעת בסוגיית הגרעין של קוריאה הצפונית.

      בבייג'ינג מגששים עוד ונמנעים מלהשתלח בנשיא הנבחר, שאת מהלכיו כינו "עדות לחוסר ניסיונו", אך לא רק הוא מדאיג אותם. חלק מהממשל החדש מונה גורמים אנטי-סיניים מובהקים, כמו היועץ לביטחון לאומי גנרל מייקל פלין. בספר שפרסם ביולי האחרון, הוא טען שם – ללא ביסוס אמיתי – שסין משתפת פעולה עם האסלאם הקיצוני וכי היא חלק מקואליציית מדינות שנמצאת במלחמה עם ארצות הברית.

      מועמד לנשיאות ארה"ב דונלד טראמפ מצביע בקלפי, ניו יורק. נובמבר 2016 (AP)
      כונה בידי הסינים "טירון פוליטי". טראמפ (צילום: רויטרס)

      הנשיא שי, שחרף חילוקי הדעות עם אובמה הצליח לפעול עמו בשיתוף פעולה בכמה תחומים, כמו במלחמה בהתחממות הגלובלית, יתמודד החל מ-20 בינואר עם נשיא שהוא חידה. טראמפ ממשיך להבטיח כי יפעל רק לפי האינטרסים האמריקניים, אחת מסיסמאות הבחירות הבולטות ביותר שלו, אולם לא ברור אם הוא סבור שחיכוך דיפלומטי – או אף חמור מכך – יטיב עם ארצות הברית. "טירון פוליטי שהפר את כללי הפרוטוקול בשיחת טלפון", כינה את טראמפ "הגלובל טיימס", ביטאון המפלגה הקומוניסטית של סין, שלרוב מתבטא בתקיפות רבה יותר מגורמים רשמיים בממשלה.

      למרות התקוות שתולה טייוואן בטראמפ בשיפור מעמדה בזירה הבינלאומית, ייתכן שהיא תגלה בקרוב כי הוא רק השתמש בה כקלף מיקוח מול סין, שבאמצעותו יוכל להשיג ויתורים והבנות בתחומים החשובים לו באמת – המסחר והכלכלה – וכי הוא לא באמת מוכן להסתכן בעימות למען אי מרוחק. הרי זה אותו טראמפ שסירב להתחייב כי יגן על מדינות נאט"ו במקרה של פלישה רוסית והביע נכונות להסיג את החיילים האמריקנים המוצבים ביפן ובקוריאה הדרומית בשל העלות הגבוהה בשהייתם. המשבר האחרון, שלא מן הנמנע שהיה גם יזום, עשוי להיות צעד נוסף ונועז בתכניתו לעצב מחדש את יחסיה של ארצות הברית עם העולם, ולהתעלם מהכללים הרגישים של ניהול מדיניות חוץ.