למרות הישגי רג'וב וברגותי: אבו מאזן נותר המנצח הגדול של ועידת פתח

(אבו מאזן בפתיחת הוועידה: "אם טראמפ יהיה שקול, אז אהלן וסהלן")

התוצאות הראשונות שהתקבלו מספירת הקולות בבחירות לוועדה המרכזית של פתח לא היו מפתיעות במיוחד. לפי דיווחי סוכנויות הידיעות הפלסטיניות שפורסמו הבוקר (ראשון), למקום הראשון בהנהגת התנועה הבכירה הגיע מרואן ברגותי, הכלוא בישראל, ולמקום השני ג'יבריל רג'וב.

זה חודשים רבים שרג'וב מסתמן כאישיות הפופולרית ביותר בפתח, אחרי ברגותי והנשיא אבו מאזן. אחריהם ברשימה התברגו מוחמד א-שטייה, חסיין א-שייח, מחמוד אל-עלול – בעלי בריתו של רג'וב. רשימה זו, אם אכן תישאר במתכונתה אחרי שיתפרסמו התוצאות הרשמיות, מעידה על ההתפתחות המשמעותית ביותר של הבחירות שנערכו במסגרת הוועידה השביעית של הפתח, והיא התחזקות מחנה רג'וב.

רג'וב הוא כיום המועמד המוביל להיבחר לתפקיד המזכיר הכללי של הוועדה המרכזית, מה שמציב אותו כמספר שתיים בתנועה וכיורש אפשרי לאבו מאזן. יריבו הגדול בבחירות, ראש המחנה השני תאופיק טיראווי, התברג גם הוא ברשימה, אך מעטים מאנשיו נכנסו אליה. רק נאסר אל-קידווה, שגם הוא הוזכר כיורש אפשרי, הצליח להיבחר להנהגה, לפי אותם פרסומים.

לקריאה נוספת:
לעוד חמש שנים: אבו מאזן נבחר פעם נוספת לתפקיד יו"ר פתח
סילוקו של היריב הנצחי, היערכות לסבב אלימות: הוועידה הגורלית של פתח
מחריף הקרע בפתח: אבו מאזן הפסיק לשלם שכר לעשרות תומכי דחלאן

ואולם, עבור רג'וב יהיה זה מוקדם מדי לחגוג. הוועדה המרכזית שתבחר את המזכיר הכללי, תורכב גם מעוד ארבעה חברים שהנשיא אבו מאזן ימנה, ולנוכח כוחו העצום של ה"ראיס", הם צפויים לקבל את אישור צמרת הפתח. או אז, ינסה כנראה אבו מאזן למנות את סאיב עריקאת לתפקיד המזכיר הכללי.

עם זאת, אמש, לפני שהסתיימה ספירת הקולות בבחירות לראשות הפתח ועוד לפני שהחלה ההצבעה, כבר ניתן היה לסמן מנצח אחד גדול בוועידה השביעית של התנועה: יו"ר פתח, יו"ר הרשות ויו"ר אש"ף, אבו מאזן. אף שמצבו ברחוב הפלסטיני מעורער מתמיד, ולמרות הסקרים שנערכו בשטחים והעידו על הידרדרות בתמיכה בו, במקום אחד יכול לפחות אבו מאזן לרשום לעצמו ניצחון גדול: הקרב על הפתח והנהגתה.

אבו מאזן הצליח להוציא לפועל את הוועידה הכללית, בצלו של פיצול אפשרי בפתח ולמרות הניסיונות העיקשים של יריביו, ובראשותם מוחמד דחלאן, למנוע את קיום האירוע. הוא עשה זאת כשכל מדינות ערב המתונות, ובראשן מצרים, הפנו לו עורף והביעו את תמיכתן בפיוס עם דחלאן. אבו מאזן יוצא מוועידה זו כשהוא המנהיג הבלתי מעורער של הפתח, בעוד יריבו דחלאן ועשרות מאנשיו, מוצאים עצמם אל מחוץ לשורות התנועה, ללא שום סימנים על חזרתם הקרובה.

1,400 חברי פתח, מכל רחבי העולם, שאליהם התלוו 65 משלחות בינלאומיות מ-28 מדינות שונות, וכ-350 חברי פתח ברצועת עזה – אף שכמה עשרות מהם לא הגיעו לרמאללה – השתתפו בוועידה כשהם יודעים ומבינים שמעל הכול, הגעתם היא הבעת אמון באבו מאזן. הם קיבלו בברכה את המצע המדיני והכלכלי שביקש להעביר אף שאין בו חדש, הם יישרו קו עם כל החלטה ואמירה שלו, ונאלצו לשמוע אותו נואם במשך יותר משלוש שעות.

הם אפילו קיבלו את הרעיון שלו בדבר הענקת "חברות כבוד" ב"וועדה המרכזית" (הנהגת התנועה הבכירה ביותר שעל החברות בה התנהלו הקרבות הקשים ביותר - א"י) לשלושה מוותיקי פתח, אבו מאהר רנים, סלים זענון ופארוק קדומי. החלטה זו היא תקדימית ועדיין לא ברור אם לשלושה תוענק זכות הצבעה.

ועדיין, קשה להעריך מה יהיו ההשלכות של ניצחון אבו מאזן בפתח על מעמדו בציבור הפלסטיני. הרחוב רואה בהנהגת הפתח גוף אנכרוניסטי שאין בו כמעט נוכחות של פלסטינים צעירים או פנים חדשות. אפילו ההפסד הזמני של דחלאן לא ימנע בוודאות פיצול אפשרי בתנועה או אובדן הלגיטימציה של הפתח בעיקר ברצועת עזה. במילים אחרות, לטווח הארוך, לא ברור עד כמה הניצחון הזה יצליח לייצר שינוי מומנטום עבור אבו מאזן בעיקר כאשר מאבקי הכוח בתוך הפתח, ממשיכים לייצר גלים.

בתוך כך, בוועידה נוצרו שני מחנות מרכזיים בראשות אותם בכירים שנהגו להתקוטט ביניהם בתחילת העשור הקודם: המחנה של רג'וב וזה של יריבו משכבר הימים, טיראווי. היריבות בין השניים לא מפתיעה אף אחד. הדם הרע החל לזרום ביניהם בנקודת זמן נשכחת בשנות ה-90, כשיאסר ערפאת מינה את רג'וב למפקד הביטחון המסכל בגדה ואת טיראווי למקבילו במודיעין הכללי.

למעשה, לשניהם היה את אותו התפקיד והם התחרו ביניהם על הקרבה לערפאת. היריבות הזו גלשה לעיתים לפסים אלימים ואפילו בתוך האינתיפאדה השנייה, הייתה לאחת הסיבות להתגברות פיגועי הטרור נגד ישראל. לאחר סיום האינתיפאדה עדיין נרשמו תקריות לא נעימות שכללו השלכת נעליים וכדומה האחד על האחר, באירועים של הפתח.

אמנם בעצרת האחרונה לא נרשמו תקריות אלימות בין שני האישים, אך כל יושבי האולם ברמאללה ידעו שמאחורי הקלעים נרקמים קשרי מחנות, או רשימות חיסול. כל אחד מהאישים האלה מבקש, כך נראה, להתמנות למזכיר הכללי של הוועדה המרכזית, כלומר למספר שתיים בפתח, כדי לסמן את עצמו כיורש האפשרי לנשיא.

בתומכים של רג'וב אפשר היה למצוא את מחמוד אל-עלול, חוסיין א-שייח, מוחמד שטייה, טייב עבד א-רחים ואחרים, בעוד במחנה של טיראוי פועלים נאסר אל קידווה, פהמי זעריר, סולטאן אבו אל-עינין ועוד. יש מי שאומר שהמחלוקת בין המחנות נעה סביב היריב הגדול ביותר של אבו מאזן - דחלאן. בעוד רג'וב הוביל קו לעומתי מאוד נגד דחלאן, לנוכח היריבות הקשה עמו מימים עברו שיכולה להרכיב ספר היסטוריה שלם, טיראווי ואל-קידווה לא היו בוטים מדי נגד מי שמכונה "אבו פאדי". בין שני המחנות הללו אפשר היה גם לזהות מעין "מיני מחנה" של אנשיו של מרוואן ברגותי שנראה כי לא נחלה הצלחה גדולה בבחירות. אנשיו של ברגותי, כדורא פארס ואחמד רנים, נותרו מחוץ לוועדה המרכזית.

בנוסף למחנה זה, ישנה גם את קבוצת מקורבי אבו מאזן. כאמור, זה לא סוד שיו"ר הרשות מבקש למנות את עריקאת לתפקיד המזכיר הכללי של הוועדה המרכזית, למרות שאיפותיהם של רג'וב וטיראווי. ייתכן מאוד שאולי בגלל השאיפות של השניים ייהפך לפתע עריקאת למועמד ביניים אפשרי לתפקיד. לאבו מאזן יש אפשרות לבחור ארבעה חברים נוספים לוועדה המרכזית ללא קשר לתוצאות הבחירות. הוא זקוק אמנם לאישור של חברי הוועדה המרכזית והמועצה המהפכנית הנבחרים, אך לנוכח מצבו בתנועה הוא צפוי לזכות בתמיכה גורפת לכל מועמד שיבקש.

אבו מאזן רוצה לראות גם את טייב עבד א-רחים, מזכ"ל הרשות הפלסטינית, בתוך הוועדה המרכזית וכנראה שלאחר ההצבעה והתוצאות, ידחוף למינויים של דוברו נביל אבו רודינה ושל מפקד המודיעין הכללי מאג'ד פארג', שליווה אותו בהכנות לוועידה כמו גם בוועידה עצמה. ואולי הבשורה הגדולה היא שהוועידה השביעית של הפתח הסתיימה ללא בשורה, והפתח נותר אותו פתח.