(בווידאו: בחירות ראשונות במיאנמר אחרי 25 שנה: מפלגת השלטון הודתה בהפסד)
אונג סן סו צ'י, שרת החוץ של מיאנמר, המשמשת בפועל מנהיגת המדינה, האשימה אתמול (שישי) את הקהילה הבינלאומית בפילוג הבודהיסטים והמוסלמים החיים בראחין שבצפון מערב המדינה. היא אמרה את הדברים לאחר שמלזיה האשימה את מיאנמר בטיהור אתני, זאת עקב מבצע צבאי נגד המיעוט המוסלמי במדינה, רוהינגיה, במהלכו נהרגו 86 בני אדם וכעשרת אלפים נמלטו לבנגלדש השכנה. המבצע הצבאי הנרחב החל לאחר שלפני כחודשים נהרגו תשעה שוטרים בתקיפות על עמדות גבול.
"אעריך את זה מאוד אם הקהילה הבינלאומית תסייע לנו לשמור על שלום ויציבות, וליצור יחסים טובים יותר בין שתי הקהילות, במקום להגביר את אש האיבה", אמרה סו צ'י לערוץ טלוויזיה ממלכתי במהלך ביקורה בסינגפור. "זה לא עוזר אם כולם פשוט מתרכזים בצד השלילי של המצב כרגע, למרות שאכן בוצעו מתקפות נגד עמדות משטרה". היא הוסיפה כי "לא רק מוסלמים חוששים בראחין. גם התושבים האחרים שם חוששים כי גודלם היחסי באוכלוסייה הולך ופוחת".
עוד בוואלה! NEWS:
מושל מיסיסיפי בביקור בישראל: "התמיכה של טראמפ היא חד משמעית"
המשיכו הלאה או נותרו מעורבים: מה עושים ראשי הערים שהסתבכו?
"קול נוגה" או "צליל צורח"? ההיסטוריה של מחלוקת המואזין
דבריה של סו צ'י נאמרו ברקע טענת קואלה לומפור כי ארצה מבצעת טיהור אתני בבני הרוהינגיה. "העובדה שרק מיעוט אתני אחד נדחק החוצה הוא טיהור אתני בהגדרתו", הודיע משרד החוץ המלזי. "התהליך הזה חייב להיפסק, ויש לעצרו באופן מידי כדי להשיב את הביטחון ואת היציבות באזור".
מלזיה, שרוב אזרחיה מוסלמים, הפכה לאחת המבקרות הגדולות של הפעולות שמבצעת מיאנמר בצפון מערב המדינה.
האלימות באזור, שבו חיים בודהיסטים ומוסלמים בנפרד לאחר שמאה בני אדם נהרגו בעימותים שפרצו בשנת 2012, היא האתגר הגדול ביותר של הממשלה המקומית שהחלה לכהן לפני כשמונה חודשים. בנוסף, היא הגבירה את הביקורת הבינלאומית כלפי סו צ'י עצמה, בטענה כי היא אינה עושה מספיק כדי לסייע לאנשי הרוהינגיה.
הצבא והממשלה דחו טענות של תושבים ושל ארגוני זכויות אדם לפיהן חיילים אנסו את נשות הרוהינגיה, שרפו בתים והרגו אזרחים במהלך המבצע. עם זאת, סוכנות האו"ם לזכויות אדם הודיעה השבוע כי ייתכן ומעשי הצבא באזור הם פשעים נגד האנושות.
במיאנמר חיות 135 קבוצות אתיות המוכרות בחוק, אך יותר ממיליון אנשי הרוהינגיה אינם נחשבים לחלק מהקבוצות האלה. רובם אינם זכאים לאזרחות, לחופש תנועה או לגישה לשירותים בסיסיים כגון שירותי בריאות וחינוך. זאת, על אף שהם חיים במקום כבר דורות רבים ומהווים רוב קהילת ראחין.