(בווידאו: הפגנה נגד "חוק המואזין" ביפו)
"חוק המואזין", המבקש להגביל את השימוש במערכות כריזה בבתי תפילה, זוכה לתמיכה בקואליציה ולהתנגדות עזה מצד הח"כים הערבים, שטוענים כי מדובר בחוק גזעני. הדיון סביב קריאתו של המואזין לא התחיל עם הצעת החוק הנוכחית, אלא הולך אחורה עד תחילת המאה הקודמת, כמו שמספרים לנו עיתוני התקופה.
כשקוראים בעיתונות העברית של ארץ ישראל בשנות ה-20 וה-30, צריך להתרגל ש"אופיצר" פירושו "קצין" ושוטרים בריטים אלימים הם "ג'נטלמנים אנגלים". אבל לצד השפה שהשתנתה, יש דברים שנותרו כשהיו לפני כמאה שנה. העימות היהודי-מוסלמי סביב הכותל המערבי והקונפליקט אודות נוכחות מואזין במרחב הציבורי, היוו גם אז מוקדים לעימותים בארץ ישראל.
שכלולים טכנולוגיים ותהליכי עיור שהתרחשו אז, גרמו להגברת עוצמת הקול של קריאות המואזין, ותרמו להעמקת המתח סביב הקריאה לתפילת המאמינים המוסלמים. מוקד מרכזי לקונפליקט הזה, היה, איך לא, בכותל המערבי. האתר הקדוש החל להפוך לאתר מריבה בעיקר עם תחילת השלטון הבריטי בארץ ישראל.
עוד בוואלה! NEWS:
"יש אורחים שלא אכלו דבר": המאבק לטבעונות מחלק את המגזר הערבי
בלנית ממוצא אתיופי פוטרה מעבודתה: "רב העיר הטיל ספק ביהדותה"
פיצוי בסך מאות אלפי שקלים ומגרש בחינם: כך יפונה הכפר הבדואי
בחג הפסח של 1920 הותקפו מתפללים יהודים בדרכם לכותל, בידי מתפללים מוסלמים שחזרו מהר הבית. ביום הכיפורים של שנת 1928 הסכסוך במקום הלך והעמיק. המתפללים היהודים הקימו מחיצת בד זמנית, להפרדה בין גברים ונשים ביום הקדוש. המוסלמים ראו בכך הפרה של הסטטוס קוו וקראו למשטרה הבריטית. "אופיצר בריטי ושוטרים בריטים מכים במתפללים ובמתפללות", נכתב בעיתון "דבר". "בלי כל התראה והודעה, התחילו להרוס את המחיצה. קמה בהלה נוראה. הנשים המתפללות נתלו על מסגרת המחיצה והג'נטלמנים האנגלים הכו באגרופים ובמקלות ובחלקי מסגרת העץ של המחיצה ששברו עליהן. בעטו בהן ברגליים ורמסו ברגליהם את הזקנים והזקנות שנפלו מתוך הבהלה. טליתות ומחזורים וכובעים מלאו את רחבת הכותל", נכתב.
המתח במקום העמיק, וכעבור חודשיים כבר התריע "דבר" כי "הולכים ונעשים מעשים חדשים מצד המועצה המושלמית (כך במקור א"א) העליונה על יד הכותל המערבי שיש בהם הפרה בולטת של המצב הקיים אשר בו דוגלת הממשלה בירושלים ובלונדון". אחד הסימנים לכך, על פי הדיווח, היה כי "מואזין (חזן) החל לקרוא שלוש פעמים ביום את המושלמים לתפילה - בדרך שקוראים מצריחי המסגדים - מעל". עוד נכתב כי הדבר נעשה מ"גג הבית הנמצא בקצה השני של הרחבה, במקום שבשבתות ובחגים עומד שם ארון הקודש".
כל צד ניסה לחזק אחיזה במקום והעצים את חשיבותו של האתר. מצד המוסלמים התחזקה המסורת ולפיה הנביא מוחמד קשר לחומה את אל-בוראק, הוא הסוס המעופף שלו. היהודים הקימו ועדים להגנת הכותל, בעוד המוסלמים ייסדו את "האגודה להגנת מסגד אל-אקצא". סוגיית המואזין שוב צצה כמרכיב שפוגע במעמד היהודים במקום: "הופעת 'חזן' רשמי על הקיר החדש", התריעה כותרת בעיתון "דבר", בתחילת חודש אוגוסט 1929.
מתברר, לפי הידיעה, כי "מעל הקיר שעל יד הכותל המערבי התחיל כעת לקרוא לתפילה מואזין רשמי בתלבושתו המיוחדת". סיר הלחץ של הכותל הלך וביעבע והלהבות תחתיו עלו וגברו. עיתון "דואר היום", בעריכת זאב ז'בוטינסקי, סיקר בדקדקנות את העימות סביב השליטה בכותל והוביל קו תקיף. כך דיווח ב-12 באוגוסט 1929: "מאות שנים לא התפללו הערבים אלא במסגד עומר, פתאום התחילו מתפללים בפינת הכותל - כדי להכעיס את המתפללים על יד הכותל (...) ואכסניה שלא הייתה שם מעולם, נפתחה בקרבתו של הכותל וממנה באות צעקות, שירה וזמרה של להכעיס".
החשש היה כי אירועי יום הכיפורים האחרון יחזרו והפעם בעוצמה קשה יותר. אלא שכבר ב-ט' באב הכל יצא משליטה. יומיים לאחר מכן צעיר יהודי בשם אברהם מזרחי נדקר בקטטה שפרצה בין יהודים וערבים, וכעבור שלושה ימים מת מפצעיו. יומיים עברו והסכסוך הגיע לשפל עמוק - מהומות ופרעות פרצו בירושלים וגלשו לישובים נוספים בארץ. 130 יהודים נרצחו ומאות נפצעו במה שיקרא מאוחר יותר "מאורעות תרפ"ט".
"משפט הכותל"
בעקבות שבוע הדמים הקימו הבריטים ועדת חקירה לבחינת המאורעות. "ועדת הכותל", כונתה הוועדה ודיוניה זכו לשם "משפט הכותל". הדיונים התמקדו בדקויות המנהגים של בני הדתות ליד הכותל והשינויים שחלו בהם במהלך השנים. מקומו של המואזין באתר הקדוש עלה ותפס מקום חשוב. קאסט, ממלא מקום מושל ירושלים בעת המאורעות, חזר והדגיש, כי "הדבר היה חידוש גמור: מעולם לא הופיע עד הנה מואזין ברחבת הכותל", נכתב בפרוטוקול הוועדה. קצין המשטרה, דאודי מוצבאה, נשאל על ידי חברי הוועדה, היכן עמד המואזין ביום 15 באוגוסט (ט' באב) וענה: "כ-20 מטר מהכותל המערבי". "האם בא המואזין מהפתח החדש ועלה על הגג קרוב לכותל המערבי?", המשיכה הוועדה בחקירתה.
- "כן".
- "האם כבר קרה פעם קודם בט' באב שהמואזין עמד על הגג הזה?"
- "איני יודע, זהו מואזין חדש".
- "היו נוהגים ממקום זה לקרוא לתפילה?"
- "לא, הגג שממנו קוראים תוקן בזמן האחרון".
- "אשתקד בט' באב היה המואזין קורא ממקום זה?"
- "אז לא היה מואזין", השיב הקצין והמשיך בעדותו.
לדבריו, גג זה היה קיים מאות בשנים, אך רק תשעה חודשים לפני המאורעות הוא תוקן ומאז קורא מעליו המואזין. העד אף היה זה שסייע למואזין לעלות אל הגג, מכיוון שהיה עיוור.
דוד ילין, איש חינוך, מראשי היישוב העברי בארץ ישראל ובן למשפחה ותיקה בירושלים, העיד גם כן בפני הוועדה. בין דבריו עלתה הטענה על הופעת המואזין כמשהו חדש שהפר נוהגים ישנים; "האמנם יש בזה הרגשה דתית עמוקה בהיפרע מאות מתפללים מתפילתם על ידי קריאה של מואזין בקול רם באותה שעה? האמנם יש לחשוב כי תפילה כזאת העשויה לכתחילה לשם הקנטה ופגיעה ברגשות אחרים וכוונתם תעלה לפני אלוהי מרום לשמים?".
ילין לעג לאלו שמנסים להפגין בקול רם את קרבתם לדת לכאורה ואמר לוועדה: "בזה אומרים אלה האומרים על עצמם שהם קנאים לדתם ולמקום קדשם להראות חסידותם?".
מחברי הדוח דנו בסוגיית חוקיות הקריאות הרמות: "השאלה הייתה, כפי שקבעו קציני החוק, בדבר ההרגזה או הפרובוקציה, שנגרמו על ידי קריאות המואזין, ואפשר שממשלת ארץ ישראל החליטה, שעל פי המנהג הזה, המתקיים בזמנים קבועים, אין להטיל איסור על יסוד חוקי".
מסקנות הדוח עצמו דווקא פגעו בזכויות היהודים במקום
והטילו עליהם מגבלות שונות בכותל. עוד נקבע כי יש להגביל את העלייה היהודית לארץ ובכך הונחה בעצם התשתית לספר הלבן השני. בוועדת המנדטים שמטעם חבר הלאומים (הגוף הבינלאומי שקדם לאו"ם) הביעו תמיהה על הופעת המואזין סמוך לכותל דווקא בתקופה מתוחה כל כך. "האם לא היה הכרח, שתוצאת הדבר תהיה התגברותה של ההתרגשות במקום החלשתה, הגם שלא התכוונו לכך מראש?", תמה ראפאר, חבר הוועדה.
ראפאר ביקש להתעכב על הופעת המואזין: "קריאת המואזין בלי ספק הרגיזה והרעישה את היהודים; אין כל שאלה בדבר", אמר, ונוכח העובדה כי מדובר במרכיב חדש ובעייתי קבע כי "לא הייתה כאן שאלה למנוע מן המואזין להמשיך את פעולתו במקום הזה, אלא יותר נכון שאלה, אם להרשות לו להתחיל בפעולה זו?".
בקרב הוועדה התעוררה דאגה ש"זה יהיה דבר קשה ועדין להודיע למושלמים שעליהם להפסיק את הקריאות לתפילה של המואזין במקום". חבר הוועדה, מר לוק, הסכים כי "המואזין היה גורם חדש במצב, אבל אין זה מסמכותה ולא מחובתה של ממשלת ארץ ישראל לתת רישיון למואזינים לקרוא לתפילה".
"צורח" או "נוגה"?
אזור הר הבית עדיין מהווה מוקד לסכסוכים חוזרים ונשנים, אולם קול המואזין לא מהווה אחת מאבני המחלוקת במקום הקדוש. עם זאת, לאורך השנים קריאת המואזין והדימוי הנלווה לה זכו לביטויים שונים, מלבד העיסוק בסוגיית מטרד הרעש.
כך ב-1938, העולים להקמת קיבוץ חניתה בגבול הצפון, במסגרת יישובי "חומה ומגדל", תיארו את דרכה של השיירה לעבר נקודת ההתיישבות: "המסע מתקרב אל קצה המפרץ". בעוד שהכותב מתאר את קריית מוצקין, הנראית מאחור "מלבינה ונאווה", הרי ש"מעכו מזדקרים המסגדים הקודרים. מואזין קורא את 'המאמינים' לתפילה, ובראותו מרמת המסגד את הכבודה קולו משתבר לרגע וברוב מאמצים הוא מתקנו מחדש".
ב-1976, כמה חודשים לפני שהפך לחבר כנסת מטעם "הליכוד", כתב הסופר משה שמיר את רשמיו מהעיר העתיקה בירושלים. "רעש, צחנה, זוהמה", היתה הכותרת שלו למה שהגדיר כ"יומן ירושלים". קריאות המואזין מהר הבית הטרידו את שמיר: "למי ולמה דרושה עוצמת קול כה אדירה? מה טיבן ומה תכליתן של אמונה וקדושה - הדרושות להרעשה שתלטנית ותוקפנית כזאת של חושי האדם?", התקומם שמיר. לדבריו "במסגד אל-אקצא תקוע מואזין אלקטרוני המחובר לרמקול אדיר והחשמל עושה המלאכה".
"והרהור גורר הרהור. תאר לך שהיהודים היו מחליטים למשל לקרוא לסליחות באמצעות רמקולים! תאר לך שבימות החול היו מעבירים את תפילת שליח הציבור באלקטרוניקה! הרי מיד היו נזעקים כל צדיקי-הדור, נאמני חופש הדעות וצועקים: כפיה דתית!".
שמיר קבל על כך שלא נאכפות התקנות בנושא הרעש והגדיר את קריאות המואזין כ"הפצצת רעש נוראית". הוא טען כי עוצמת הקריאה מהווה חדירה לתחום הפרט וכתב כי "איש אינו מערער על זכותם המקודשת של בני דת מוחמד להאזין לקריאת המואזין - אך קריאה זו צריכה להיות מוגבלת לתחום תפוצתו של הקול האנושי".
30 שנים אחר כך, בסיבוב בשומרון שעשה בוקי נאה, אז כתב "מעריב", תיאר: "מואזין אחד צורח מעל המגדל, ומרעיד את כל השומרון". באחד מימי חודש יוני 1964 תואר מקרה שבו עלה שומר המקומות הקדושים בלוד אל ראש מסגד בעיר. "תושבי הרובעים הסמוכים למסגד 'מלק אל דאהר' התעוררו משנתם לקול רמקול מהדהד" ושמעו "נאום שטנה ארסי שכלל התקפה על ישראל".
לעתים המואזין היה דווקא ביטוי לאחד מהמרכיבים של נוף הארץ הפסטורלי. תיאורים כאלה בולטים בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, ואיתה כיבוש מזרח ירושלים והשטחים. אחרי ניצחון הבזק והמפגש עם נופי הארץ הקדומים, המואזין כבר לא נראה מאיים. כך, איש הספרות משה דור מטייל ב"ירושלים השלמה, ירושלים האחת", הוא רואה את המחזות הקשים של מבנים שניזוקו ואת המנוצחים, חלקם בוכים, אחרים נושאים סמרטוטים לבנים. אבל במקביל הוא "קוטף עלה תאנה ונותנו בכיסי", "משקיף על ירושלים שלמה, נפלאה בקסם נעורי-שיבתה הטובלים באור זהב" ו"שומע קולו של מואזין בלתי נראה מסתלסל נוגות אי-בזה, כאילו לא אירע דבר".
קולו של המואזין נחשב לפתע כאחד מקולותיה האותנטיים של ישראל, ובשנת 1971 לשכת התיירות הישראלית חילקה בנמל התעופה בלוד תקליט לכל תייר בצאתו מן הארץ. התקליט שהיה נתון בעטיפה צבעונית, נקרא "ישראל - חברה פתוחה". לא פחות ממאה אלף תקליטים כאלה יוצרו ופס הקול שלהם נשא בין השאר את נעימת "הבה נגילה", קול טרקטור שחורש באדמת עמק-הירדן, "שיר השלום", קולות חזרה לקונצרט בתיאטרון הרומי בקיסריה וגם "הדים מרחובות ירושלים, ובכללם קולות תפילה ותקיעת שופר ברחבת הכותל וכן קריאות של מואזין".
בשנים שיבואו אחר כך שוב הפך קול המואזין למעורר מחלוקת. היישובים גדלו והתקרבו אחד לשני, מסגדים חדשים קמו ורמקולים רבים הוצבו עליהם. גם המתח שבין האוכלוסיות העמיק, ולקראת סוף שנות ה-80 הגיעה האינתיפאדה הראשונה.
תלונות על מטרד רעש הבוקע מהמסגדים הלכו וגברו, אך החקיקה לא עסקה בכך, והחוקים אינם מבדילים בין קריאת המואזין לבין רעשים אחרים. בישראל יש מספר תקנות בנושא מפגעי רעש. בשנת 1992 נעשה שימוש בתקנות אלה בבית משפט השלום בירושלים כדי להרשיע מואזין ממסגד בשייח ג'ראח בגרימת רעש בלתי סביר. המואזין הואשם בכך שבין השעות 04:50 ל-05:00 הפעיל מערכת הגברת קול מעל צריח מסגד, המצוי באזור מגורים, כשאחד הרמקולים פונה לכיוון שכונת מעלות-דפנה, וכי עוצמת הרעש סטתה בעשר דציבלים מרמת הרעש המותרת על פי התקנות.
בית המשפט קבע במקרה זה כי חופש הדת והפולחן, אף שהם חירויות יסוד מוכרות, כפופים לחובה לשמור על הסדר הציבורי והוסיף כי הקריאה לתפילה יכולה להתבצע בצורה תקינה ומוסדרת ברמת הרעש המותרת בחוק. בית המשפט הרשיע את המואזין וגזר עליו קנס. בנוסף לכך, הורה לו להימנע מלהפעיל את הרמקול הפונה לשכונת מעלות-דפנה ולכוון את רמות הקול של הרמקולים בכל שעות היממה בהתאם לרמות המותרות בתקנות.
"חופש הדת לא צריך להוות פגיעה באיכות החיים"
במהלך השנים הצטברו מאות תלונות על רעש מהמסגדים בעיקר בערים חיפה, רמלה, לוד, ירושלים ויפו. לפני כחמש שנים העלתה הח"כ לשעבר אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) הצעת חוק לפיה ייאסר השימוש במערכות כריזה בבתי תפילה על מנת לקרוא למתפללים. בדברי ההסבר להצעה נכתב כי מאות אלפי אזרחים בישראל סובלים באופן שגרתי ויומיומי מרעש שנגרם כתוצאה מקריאות המואזין במסגדים. "חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים", הסבירה מיכאלי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו תמך בחוק. השרים דן מרידור, מיכאל איתן ולימור לבנת התנגדו. מרידור הזהיר כי "במצב הנוכחי במזרח התיכון חוק כזה רק ילהיט עוד יותר את הרוחות". איתן הוסיף כי "אם רוצים להילחם נגד רעש, צריך לחוקק חוק נגד רעש בכל מקום. אבל היוזמת של החוק רוצה להילחם נגד דתות. פגשתי אותה והיא ניסתה למכור לי את זה כחוק לאיכות הסביבה. אמרתי לה: 'תסתכלי לי בעיניים, לא מעניין אותך איכות הסביבה אלא האסלאם"'.