(המחבל הקליט את עצמו מקריא את צוואתו לפני הפיגוע)
פיגוע הירי שאירע אתמול (ראשון) בירושלים וגבה את חייהם של לבנה מליחי בת ה-60 ורס"מ יוסי קרימה בן ה-29, עלול ברבות הימים להפוך לאירוע שבישר את שובו של הרובה כסמל בעימות הפלסטיני. יהיה מי שיטען שאין בפיגוע הזה חידוש של ממש; פיגועים נגד ישראלים בסמוך לגבעת התחמושת כבר יצאו לפועל בשנים האחרונות וגם אז היו הרוגים ונפגעים רק שאז היו אלה המכוניות, הטרקטורים והסכינים ששימשו כלי הרג.
מעקב אחר כלי התקשורת הפלסטיניים והרשתות החברתיות מעניק את התחושה שלא מעט גורמים מנסים להפוך את הפיגוע הזה למתווה דרך במסגרת מה שמכונה "אינתיפאדת אל-קודס". מטרתם היא לעורר אינתיפאדה חמושה, מזוינת ולא להסתפק עוד בפיגועי דקירה ודריסה. חמאס, שניסה בשנה האחרונה לעורר את הציבור הפלסטיני להוציא לפועל עוד ועוד פיגועים כאלה כדי לערער את מערכת היחסים בין הרשות לבין ישראל, כשל עד כה במשימתו. הפיגוע הבוקר עלול להפוך את הקערה על פיה.
עוד על פיגוע הירי בירושלים:
השוטר שנהרג בפיגוע הובא למנוחות: "בן שלי, אני לא צריך לקבור אותך"
תיעוד: חילופי האש בין שוטרי מג"ב למחבל בזירת הפיגוע בירושלים
"רצח נתעב": עובדי הכנסת נפרדים מלבנה; יוסי התחתן רק לפני 4 חודשים
"גאים ושמחים במה שאבא עשה": בת המחבל מירושלים מתגאה בפיגוע
כמה אלמנטים העניקו את הפוטנציאל לפיגוע הזה להפוך לנקודת מפנה. ראשית, מוטיב "ההצלחה" עם הרעש התקשורתי שנלווה אליו - הריגתם של שני "ציונים", כהגדרת משפחתו של המחבל, מצטיירת בעיני פלסטינים רבים כהישג. לא עוד סכינים שגורמות לנזק קל, אלא חזרה אל ימי הרובה שעדיין מופיע בסמל פתח. לכך מצטרפת דמותו של המחבל; לא עוד נער פוחז, אלא אסלאמיסט קיצוני שהאמין בכל מאודו שהיהודים רוצים להרוס את מסגדי הר הבית ומוכן להפוך ל"שהיד" כדי "להגן על אל-אקצא". הוא פרסם "צוואה" שבה הוא קורא למוסלמים לפעול כדי להגן על המסגד, וגם משפחתו הצטרפה מיד לחגיגות העלובות כשחילקה ממתקים לעוברים והשבים בשכונת בית חנינא, לא הרחק מביתה. אפילו בתו הצעירה פרסמה קטע וידאו שבו היא מביעה את שמחתה לנוכח הפיכתו של אביה ל"שהיד".
כמו כן, הפיגוע זכה לתשבחות מצד כלל הפלגים הפלסטיניים החל בחמאס וכלה בפתח. מעניין האופן שבו חמאס אימץ במהירות את המחבל לחיקו ואף הגדיל לטעון כי מדובר ב"אחד מבניו", בעוד בעזה הוא עושה ככל האפשר כדי להימנע מחיכוך עם ישראל. בכך, מנסה חמאס לקבע את משוואת הדמים: בגדה נעשה ככל העולה על רוחנו וברצועה נימנע מעימות עם ישראל. שם, בעזה, יש לחמאס מה להפסיד. ואולם, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הגופים היחידים שמאבדים נקודות בדעת הקהל אחרי אירועים כאלה הם הרשות הפלסטינית והפתח.
כך, הפיגוע הזה וכל הנלווה אליו יכולים, חלילה, לעורר מחדש את המוטיבציה לחזור לפיגועים של פעם, נוסח שנות ה-70' וה-80' וכמובן אלה של תחילת העשור הקודם. נשק יש בערים הפלסטיניות, ואפילו לא מעט, וכך גם בכפרים ובשכונות של מזרח ירושלים. אמנם בחודשים האחרונים תתי המקלע המאולתרים הפכו ליקרים ולקשים יותר להשגה כתוצאה מהפעילות האינטנסיבית של כוחות הביטחון הישראליים, אך אי אפשר לנוח כאן על זרי הדפנה: מי שיש ברשותו כמה אלפי שקלים ומבקש להוציא לפועל פיגוע, יוכל להגיע ל"קרלו", הרובה הפלסטיני המאולתר, ולא בקושי רב.
הבשורה שמביאה התמוססות האמון באבו מאזן
בתוך כך, לא ניתן להתעלם מתחושת הערעור על הרשות הפלסטינית והעומד בראשה כמי שמקרב את ההסלמה בגדה ובמזרח ירושלים. אתמול פורסם סקר של מכון JMCC ("מרכז ירושלים לתקשורת") שמצביע על כך שרוב הצעירים הפלסטינים היו רוצים לראות את הרשות ממשיכה לתפקד (63.8%). ואולם, הסקר הזה נערך לפני ההלוויה של הנשיא לשעבר שמעון פרס שבה השתתף יו"ר הרשות אבו מאזן, אירוע שהביא לביקורת חסרת תקדים נגדו בקרב הציבור הפלסטיני.
עוד עלה בסקר כי יותר צעירים פלסטינים מרגישים שעבאס מתפקד באופן רע (36.3%) מאשר אלה שטענו כי הוא מתפקד טוב (27%. 33.4% טענו כי הוא מתפקד באופן ממוצע). הידיעות על אשפוזו של אבו מאזן, יחד עם העימות בתוך הפתח עם מחנה מוחמד דחלאן וריבוי העימותים האלימים בין מנגנוני הרשות וצעירים פלסטינים, מגבירים את התחושה ההולכת ורווחת של "סוף עידן". זו תחושה של רבים מקרב הצעירים והמבוגרים הפלסטינים כי אנו ב"זמן פציעות" כשהמשחק, או מערכת היחסים הנוכחית בין ישראל לרשות הולכת ומתקרבת לסיומה וה"משחק" הבא ייראה כבר שונה בתכלית.
ריאיון עם אבי יששכרוף ברדיו 103FM
(עדכון ראשון: 20:33)