(בווידאו: דיווח מהדיון ממשפטו של אזריה, בחודש שעבר)
גורמים בימין העלו באחרונה חזור ושוב את טענתם להעניק חנינה לאלאור אזריה, שמואשם בהרג מחבל מנוטרל בחברון, אם יורשע. בראשם ניצב יו"ר הבית היהודי, שר החינוך נפתלי בנט, שאמר אתמול (שבת) כי אסור שאזריה "יישב יום אחד בכלא". ואולם הדרך לשם עוד ארוכה, אם בכלל.
בעל הסמכות להעניק חנינה, במשפט צבאי כמו במשפט אזרחי, הוא נשיא המדינה. לאחר שבקשה זו מתקבלת היא מועברת לטיפול מדור חנינות, שפונה לנוגעים בדבר על מנת לקבל מהם מידע או חוות דעת בנושא כדי לגבש החלטה בנדון. לאחר מכן מועברת חוות דעתו של הפרקליט הצבאי הראשי או סגנו לעיונם של ראש אכ"א, הרמטכ"ל ושר הביטחון. בשלב הבא עוברת חוות דעתו של האחרון לנשיא, שמכריע בנושא ומעביר את החלטתו למבקש החנינה. על פי הפרקליטות הצבאית, "הטיפול בחנינה הוא תהליך ממושך, לאור מורכבותו וריבוי הגורמים הנוטלים בו חלק".
עד כה לא הועלתה סוגיית החנינה מצדו של אזריה ולא בכדי. הסיבה לכך היא כי בקשת חנינה בדרך המלך מוגשת ונבדקת אך ורק לאחר הרשעה חלוטה, כלומר אחר גזר הדין. "החנינה מוגשת לאחר הרשעה ולאחר שעבר המועד להגשת ערעור", מסבירה סגן-אלוף (במיל') בפרקליטות הצבאית וסגניתו לשעבר של הסנגור הצבאי הראשי, עו"ד אפרת נחמני בר.
לקריאה נוספת:
החייל שטלטל מדינה שלמה והגדיר מחדש את השסע הישראלי
מפקד אוגדת עזה לשעבר על אזריה: "לא נראה שהוא ירה כדי להרוג"
אביו של אזריה בכה, נתניהו הבטיח משפט הוגן: האזינו לשיחה המלאה
מקרה חריג אחד בנושא, מציינת נחמני בר, היה בפרשת קו 300 בשנת 1984. אז חיסלו אנשי שב"כ שניים מחוטפי האוטובוס לאחר השתלטות עליהם, ושקרו בעדותם באשר לנסיבות מותם. במקרה זה, בשונה מהמקובל, החנינה ניתנה טרם הגשת כתבי האישום נגדם ולאחר הסדר בנושא עם היועץ המשפטי לממשלה.
"ככלל, מי שמבקש חנינה הוא מי שעמד לדין והורשע, שכן הנחת היסוד היא שיש בסיס לאשמה אבל מבחינה ציבורית מוצדק לבטל את אותה הרשעה", מסבירה נחמני בר. "הנחת היסוד של החנינה היא שיש אשמה וקיימת הרשעה, אבל שיקולים מחוץ ליסוד ההרשעה מצדיקים חנינה. רוב המקרים נוגעים לסיבות אישיות של העבריין, כמו מצב בריאותי וכן הלאה. במקרה זה, השר בנט רומז גם לזה שלטעמו האישי אזריה ומשפחתו שילמו כבר מחיר קשה מנשוא".
"הקולקטיב הישראלי 'חייב' לאזריה"
כך, מסבירה נחמני בר, פרשת קו 300 היתה חריגה גם באשר להליך החנינה. זאת, מאחר שבקשת החנינה לא נולדה מסיבות אישיות של אנשי השב"כ, אלא מההקשר החברתי, הפוליטי והציבורי שבמסגרתו התבצעה העבירה. "נדמה לי שהמצדדים בחנינה ממקמים את עיקר הטיעונים שלהם בהקשר זה, דהיינו בתפיסת העולם שלא מדובר בעבריין, אלא באדם שאולי ביצע עבירה וחרג מההוראות - אבל לא עשה את זה מטעמי אינטרס אישי שלו, אלא בקונטקסט שבו הוא מאמין בתום לב לטובת הכלל הישראלי. על פי היגיון זה אותו קולקטיב ישראלי ציבורי 'חייב' לאזריה ולכן מוצדק שגם אם תהיה קביעה נורמטיבית שאומרת שמה שעשה הוא אסור, עבר עבירה והמעשה לא ראוי ומצדיק הרשעה בנסיבות הקונקרטיות האלה לא נכון שישלם מחיר אישי בפועל ודי בגינוי שנלווה להרשעה".
מנגד, ישנו שיקול הפועל לרעתו של אזריה. "הקושי בקבלת החלטה כזו הוא שמתן חנינה עלול להיתפס בציבור, ואולי גם בעולם, כהצדקה לסוג כזה של ירי - במחבל מנוטרל, לכאורה ללא הצדקה. כמובן שהדברים נאמרים מתוך הנחה שאזריה יורשע, כרגע הוא עדיין בחזקת חף מפשע. אבל החלטה כזו יכולה להיות מסוכנת, כיוון שחנינה לאזריה תיתפס אצל חלקים בציבור או חלקים מחיילי צה"ל כמתן היתר לירי דומה גם במקרים עתידיים", מוסיפה נחמני בר.
השיקולים אמנם רחבים יותר, אולם הם לא מנותקים מהזירה המשפטית. "החנינה אף פעם לא מנותקת מהמשפט. סוגיות משפטיות כמו דרגת החומרה של העבירה, רמת הפגיעה באינטרס הציבורי המוגן וכן הלאה הן מאבני היסוד בהפעלת שיקול הדעת אם לחון או לא עבריין מורשע. למעשה, חלק מתהליך מתן החנינה כרוך בחוות דעת של משרד המשפטים והמלצה אם לחון או לא לחון את הנאשם. הנשיא לא מחויב לפעול על פי המלצתם, אבל הוא מחויב להיוועץ ולקבל חוות דעת וההמלצה כזו".
במקרה שלפנינו, בקשת החנינה, כאמור, עוד מוקדמת, שכן המשפט טרם הסתיים. יתר על כן, החייל הנאשם טוען לחפותו. "בשלב שבו אנו נמצאים, כשאזריה עוד טוען לחפותו, הוא לא יכול לדבר על חנינה כיוון שלטענתו הוא לא אשם ולכן לא במקרה הדבר עולה מצדם של גורמים אחרים", אומרת נחמני בר.
קשה להעריך בשלב זה כיצד יפעל אזריה באשר לבקשת חנינה או ערעור על פסק הדין, אם יורשע. אולם אם יבקש חנינה תשומת הלב תהיה ללא ספק לכך שמדובר בחייל בתעסוקה מבצעית ובזירת פיגוע, ועל עצם העובדה כי מכניסים חייל לכלא במהלך שירותו מהלך מורכב בצבא. יתרה מכך, יילקח בחשבון המסר שטמון בחנינה וכיצד ישפיע על הלך הרוח הציבורי בכלל ועל חיילים שיעמדו במצב זהה בעתיד בפרט.