החייל שטלטל מדינה שלמה והגדיר מחדש את השסע הישראלי

האמת? כמעט חלום שמתגשם: מחבל מסוכן עומד להפעיל מטען חבלה רב עוצמה באמצע העיר. מסביב יש המולה ואף אחד לא לוקח פיקוד. אתה מסתכל ימינה, מביט שמאלה, רק אתה מצליח להבחין בידו של המחבל עושה את דרכו את מתחת למעיל הנפוח, כי מי לובש מעיל באמצע מרץ. כל החיים חיכית לרגע הזה, רגע של תהילה, רגע שבו יוקירו אותך. חינכו אותך בדיוק לזה, לתת הכול למען המדינה. אימנו אותך בדיוק לשנייה הזאת, שעשויה להציל את חיי חבריך. זה עכשיו או לעולם לא. "יש לו מטען!", צועק מישהו. עלול להיות פה אסון, ועוד עכשיו, ערב החג. אבל למה אף אחד לא עושה כלום? אין, זה חייב להיות אני. "זוזו", אתה צועק. נשק בשישים מעלות. דריכה, צ'אק צ'אק. כדור הגבורה עושה את דרכו במהירות אל קנה האם-16 שנועד לגדולות. עוד יהללו את הנשק הזה, אתה חושב. אשרי הקליע שככה לו, אשרי ההדק שאלה לוחציו. המפקדים לוקחים צעד אחורה, כאילו מבינים את גודל השעה. מסביב יש אנשים, רכבים נוסעים לפה ולשם, אבל אתה מרגיש שהסיכון גדול מדי. המחבל רחוק ממך אולי ארבעה מטרים, אין לך ספק שהוא מחבל, אולי רב מרצחים. החבר'ה עוד יעשו ממך אלוהים, אין לך ספק. אבל זה לא רק איקס על הנשק, זה הצלת חיים של ממש. אתה מעניק את הקסדה שלך לחבר שמתרוצץ בזירה כאילו היה כתר המלך שמבקש מהסריס שישמור עליו לבל ייגרם לו זנק. גם החבר עוד לא מבין את גדול השעה. אתה סוחט את ההדק ובמאית שניה נפלט מהנשק הקליע. קול ההדף מהדהד מהקירות. בום. המחבל מת. אתה גיבור. ולתפארת מדינת ישראל.

אז רגע, למה שמים עליך אזיקים? אתה? רוצח? עבריין?

בבית הדין הצבאי ביפו, האולם מחולק לאלאור אזריה נגד העולם: מצד אחד, סמל אזריה על מדי צה"ל כשכומתת חטיבת כפיר על כתפו. הוא יושב בשורה הראשונה באולם הצפוף על ספסל עץ מדכא, עטוף בהוריו. מאחוריו קהל אוהדים, חברים ובני משפחה. מהצד השני – התקשורת. העיתונאים, שיושבים שורות שורות, בולעים בשקיקה כל בדל משפט ומתחרים בינהם מי יצייץ ראשון את דברי החובש או המפקד. בראש קבוצת אזריה עומדים עורך הדין אייל בסרגליק ואילן כ"ץ. בצד של התקשורת עומד התובע הצבאי נדב וייסמן שבקור רוח מכה בלא רחם בעדי ההגנה, מצטט בעל פה את הסתירות בתצהירים – האיש הרע בכל הסיפור, אבל נראה שאת הרגשות שלו השאיר וייסמן בבית. מדי פעם אוהבים העדים להקניט אותו על כך שאינו יודע שטח מהו. לוייסמן זה לא מזיז. יש לו מטרה – להרשיע את אלאור. מחוץ לדיונים עומדים לפעמים מעניקי צל"שים בשם עצמם שהיו ממנים את אזריה לשר הביטחון לו יכלו. ואזריה? הוא מצידו מביט בעיניו הגדולות בשלושת השופטים, מתפלל לישועה. ככה נראה גיבור?

ספק אם יש מישהו שהשפיע יותר על סדר היום הישראלי כמו החייל מחטיבת כפיר: אלפי שעות שיחות סלון וארוחות שישי שבוזבזו על ניתוח התנהגותו, הפגנות וסערות ציבוריות, משפט ארוך שהפך משפחה אלמונית למרכז סדר היום של מדינת שלמה ואפילו שיחת טלפון שממשיכה עד היום לסבך את ראש הממשלה. הירייה שנורתה מהרובה של אזריה בחברון הדהדה עד הקריה: אירועי חברון הם שהחלו את ההידרדרות ביחסי שר הביטחון דאז משה (בוגי) יעלון וראש הממשלה והסתיימו בהתפטרותו של הרמטכ"ל לשעבר, שהיווה קול ברור נגד הירי. "התבהמות" הוא הגדיר את האקט. מי שצידד באזריה והופיע לדיון בהארכת מעצרו כשהוא באזיקים היה שר הביטחון ליברמן, ששמח להיכנס לנעליים הגבוהות של יעלון והגשים את חלומו לנהל את מערכת הביטחון.

קו הירי שבין אזריה למחבל חשף גם את הקו השבור בין הפיקוד הבכיר בצה"ל, שחרת על דגלו את טוהר הנשק והמוסריות, לבין החיילים הפשוטים, שלא מבינים מה לעזאזל רוצים מהם אם לא להרוג מחבלים. אי אפשר שלא לתהות האם סגן הרמטכ"ל חשב על אזריה כשאמר בנאום בערב יום השואה ש"מפחיד לזהות תהליכים מלפני 90 שנה בתוכנו". מעשי הסמל הפשוט כמעט והדיחו את האלוף הבכיר. המעשה גם חשף את הקולניות של הגזענים ברשת שהציפו את דף הפייסבוק של נתניהו לאחר שגינה את המעשה של אזריה, ימים ספורים אחרי שכבר דאג להתקשר לאביו של חשוד בפלילים.

מסקר מיוחד של וואלה! NEWS עולה כי 68 אחוזים מהציבור חושבים שאין מקום להעמיד את אזריה לדין פלילי כלל. 40 אחוזים חושבים שאזריה היה צריך לשוב לפלוגתו ביום שלמחרת. המספרים הפוכים לגמרי לדעתם של בכירים במטכ"ל (וגם במערכות התקשורת) שבטוחים שהחייל עבריין. מעבר לכך, 54 אחוזים מאמינים שאזריה אינו זוכה למשפט הוגן. מדובר בהבעת אי אמון מדאיגה במערכת המשפט הצבאית, שכנראה נתפשת כעושת דברו של הרמטכ"ל ופחות קשובה לחייל הפשוט בשטח.

בפועל, הירי גם חשף את ישראל האמיתית לעומת ישראל שרצינו להיות: חלמנו להיות אור לגויים, הצבא הכי מוסרי בעולם, וקיבלנו חייל שמהלל את כהנא בעמוד הפייסבוק שלו, רגע לפני שהתגייס. אבא שלו, עד לפני כמה שנים חוקר במשטרה, הגדיל לעשות והשיב לבנו ש"כהנא הצדיק צדק". מעניין כמה חשודים ערבים ושמאלנים חקר האבא במהלך שנותיו ומה היה דינם אם אלה דעותיו האישיות. מעניין עוד יותר האם צ'ארלי אזריה השוטר היה מעמיד לדין את אלאור אזריה החשוד. חבריו לפלוגה של אזריה מגבים אותו. כמוהם חיילים רבים בצבא, שמפקדיו נאבקים להשריש בקרב הפקודים שהגדה המערבית היא אמנם החצר האחורית של המדינה, אבל היא לא מערב פרוע. מצד שני, לך תסביר לחיילים שערבים הם בני אדם כשילד בן 19 יכול להיכנס לבית של משפחה ברמאללה באמצע הלילה לצורך חיפוש, כשסמל בן 20 מחליט מי עובר מחסום ומי לא, כשבני אדם הופכים בעינייך למשחק.

הירי של אזריה גם הרג את המרכז הפוליטי בישראל. כל מי שמעלה על שפתותיו אמירה שצריך להעמיד את החייל לדין מתוייג אוטומטית לשמאל הקיצוני, הסהרורי, ליפה נפש ולבוגד. כי המצלמה הרי לא הייתה שם סתם, ואיך בדיוק הצלם ידע לעמוד באותו המקום אם הוא לא היה חבר בחוליה של שני המחבלים, ובכלל, מי אמר לך שהסרט לא ערוך? שהמפקדים בכלל עשו יד אחת עם השמאל הקיצוני? שהמ"פ מחפה על עצמו ומשקר? שהמג"ד רק רוצה קידום? שאשתו של המח"ט היא בכלל פעילה בנשות ווטש?

האם אזריה באמת יורשע בהריגה? את התשובה נדע כנראה רק בתחילת 2017 כשהשופטים יחליטו מה באמת עבר לחייל מחטיבת כפיר בראש לפני שירה במחבל. האם הוא הגיבור מהפסקה הראשונה או האוהד של הרב כהנא מהספסל האחורי. אבל אין ספק שאיש השנה בחדשות הוא אדם אחד: הילד של כולנו מרמלה, שבירייה אחת טלטל מדינה שלמה, מדינה שאולי תבין מה לעזאזל קורה שם בחברון כבר 50 שנה ואיך אנחנו רוצים להיראות ב-50 השנים הבאות.

סקר וואלה! NEWS בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס כלל 646 נשאלים, מתוכם 542 מהאוכלוסייה היהודית ו 104 מהמגזר הערבי. התשאול מהאוכלוסייה היהודית בוצע על ידי חברת פרויקט המדגם בהנהלתו של ד"ר אריאל איילון, התשאול מהאוכלוסייה הערבית בוצע על ידי חברת סטט-נט בהנהלתו של יוסף מקלדה.