"אנחנו בכל מקום": מצעד הגאווה באיסטנבול הוא מלחמת קיום

החל משעות הצהריים המוקדמות ביום ראשון האחרון, כוחות משטרה גדולים נפרשו לכל אורכן של שדרות איסתיקלאל, בלבה של איסטנבול. לצד כל קבוצת שוטרים, ניצב בגאון רכב משטרתי משוריין, חלקם עם זרנוקי מים מוכנים לפעולה. עשרות השוטרים שמוצבים ברחוב המרכזי דרך קבע נראו לפתע ככמות מזערית וחסרת כל משמעות.

עם הגיעה של השעה המיועדת, 17:00 אחר הצהריים, המתיחות באוויר הייתה בשיאה. התיירים, שעוד דקות ספורות ייעלמו כמעט לחלוטין מהאזור, עוד הסתובבו בין החנויות ובתי הקפה. בניסיון להגיע לתחילת הרחוב, נתקלנו בחומת שוטרים שדרשה מאיתנו לשנות כיוון. הייתה זו האות לתחילתו של משחק "חתול ועכבר" בין הצועדות והצועדים הרבים לכוחות המשטרה, כל צד נחוש יותר מהשני להשלים את מה שביקש לעשות.

עוד בוואלה! NEWS:
בוטל מצעד הגאווה באיסטנבול: "צריך לחשוב על הסיכונים"
מושל איסטנבול אסר על מצעד הגאווה "מחשש לביטחון הצועדים"
הציבור הטורקי אדיש להסכם הפיוס, ורק "נסחף אחרי ארדואן"

בעיקוף סביב לשדרות איסתיקלאל, קבוצות-קבוצות של מפגינים, חלקם מקושטים בדגלי גאווה, נאספו, סייעו זו לזו למצוא את הדרך הבטוחה ביותר בחזרה לרחוב הראשי והחליפו מידע בנוגע למיקומי השוטרים או כיצד ניתן לעבור את המחסומים מבלי להיעצר. על כמה בתי העסק הונפו בגאון דגלי גאווה, ועל חלקם רק רמיזות לתמיכתם במצעד – שבשבת בצבעי הדגל, למשל.

בכל כמה רגעים, ניתן היה לשמוע את קולות המפגינים, קוראים יחד את ססמאות המחאה, "איפה האהבה שלי?", "היינו כאן, אנחנו כאן ונהיה כאן" או "אנחנו בכל מקום", לצד קריאות בגנותה של המשטרה הטורקית, שנשלחה באלפיה, אם לא יותר, על מנת לדכא את הלא-מצעד ברחובותיה המרכזיים של העיר הגדולה ביותר במדינה. כמה שניות לאחר כל התאספות שכזאת, במיוחד אם היא הייתה קולנית במיוחד, ירי הגז המדמיע לא איחר להגיע, ובעקבותיו עדר שוטרים, עטויי מסיכות אב"ך, שמוכנים לעצור את מי שרק ניתן. "עם כמות השוטרים הזאת, הם היו יכולים פשוט לאבטח את המצעד", טען ג'אן, תושב העיר.

עד לשנה שעברה, מצעד הגאווה באיסטנבול נערך בהצלחה 22 שנים ברצף. הוא הפך למצעד הגדול ביותר בעולם המוסלמי, עם כמאה אלף צועדות וצועדים בשנים האחרונות, והשני בגודלו במזרח התיכון, לאחר מצעד הגאווה בתל אביב. אין זה מובן מאליו, במדינה שבה אמנם הומוסקסואליות אינה עבירה על החוק, כמו בחלק ממדינות האזור, אולם חלקים בחברה עדיין מסרבים לקבלה, והאלימות כלפי טרנסג'נדריות, לסביות והומואים היא עניין שבשגרה.

בשנה שעברה, המצעד המרכזי בשדרות איסתיקלאל נערך כמתוכנן, אלא שבמהלכו – לאחר שכבר ניתן לו אישור – החליטו הרשויות לאסור על קיומו בטענה כי אירוע המוני שכזה במהלך רמדאן יפריע לסדר הציבורי, והוא פוזר באלימות קשה על ידי המשטרה. לא עזרה העובדה שאירועים גדולים יותר נערכו במהלך אותו החודש, או העובדה שבניגוד לשכונות מסורתיות יותר, במרכז העיר החיים נמשכים כרגיל ואין כל סימן לכך שאנו נמצאים בעיצומו של חודש הצום.

גם השנה, ברבעים המרכזיים בייולו ושישלי לא היה רמז לרמדאן ברחובות, מלבד ארוחת שבירת ההמונית שארגנה העירייה בכיכר תקסים בכל ערב. ברובע פתיח, סמוך למסגד הכחול, נאספו מאות בני אדם – דתיים וחילונים – בכל ערב לארוחת איפטאר במדשאה הגדולה שלצדו של המסגד המוכר. מדובר באירוע קהילתי, יותר מדתי.

כך, למשל, מאות תושבים התאספו סביב לבמה שהוקמה בין המסגד הכחול למסגד פירוז אגא העתיק, שם ראש עיריית פתיח, מוסטפא דמיר, נשא דרשה לרגל החג, שוחח עם תושבים, והוביל את התפילה רגע לפני שבירת הצום עם שקיעת החמה. תור ארוך השתרך מחוץ למסעדת הבשר ש"מגישה את הכופתאות הטובות ביותר באיסטנבול", כפי שטענה אחת מהממתינות, ומשפחות שלמות הכינו יחד את הארוחה בדקות שלפני שבירת הצום.

בטורקיה, שבה עד לפני לא יותר משני עשורים מוסלמים דתיים דוכאו באופן חמור על ידי הממשל, מדובר בלא פחות ממהפכה, או לכל הפחות סמל לשינוי העמוק שעבר על החברה הטורקית מאז עלייתו של ראש הממשלה ואז הנשיא רג'פ טייפ ארדואן ושל מפלגתו, "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) בשנת 2002. אם בעבר, דתיים התקשו להתקבל לאוניברסיטאות, לעבוד במשרות ציבוריות ונאסר על הנשים לעטות רעלה במקומות ציבוריים, המצב היום שונה לחלוטין, וגם מחוץ למסגד הכחול ניתן היה לראות עשרות נשים דתיות שעוטות בגאווה חיג'אב, וחוגגות את סיום הצום – לצד נשים חילוניות.

גם השנה, מצעד הגאווה – שמצוין בכל שנה ביום ראשון האחרון של יוני, לזכר העימותים האלימים בפונדק "סטונוול" שבניו יורק בשנת 1969, שהיו נקודת מפנה בתנועת זכויות הלהט"ב בכל רחבי העולם והפכו המודל לאירועי הגאווה המצוינים בערים השונות – נפל על רמדאן. משיחות עם פעילים מקומיים, היה ברור כי העיתוי במהלכו של חודש הצום או לא, לא הוא זה שיכריע את גורל המצעד, ומדובר בלא יותר מתירוץ נוסף למניעתו.

לפני מעט יותר משבועיים, הכריז מושל איסטנבול וסיפ שהין על איסור על אירועי הגאווה "מחשש לביטחון הצועדים". היה זה כמה ימים לפני 19 ביוני, מצעד הגאווה הטרנסג'נדרי שנערך גם הוא בשנים האחרונות שבוע לפני המצעד המרכזי. המארגנים החליטו לקיים את המצעד כמתוכנן, למרות האיסור. קבוצה של כ-50 פעילים פשיסטיים אכן ניסתה להפריע למצעד ולמנוע את קיומו, תוך תקיפת הצועדות והצועדים, אולם תוך פחות משעה מרגע תחילתו, המצעד פוזר על ידי כוחות המשטרה בגז מדמיע.

במקביל לאירועי שבוע הגאווה השונים, ההכנות למצעד המרכזי המשיכו כרגיל, כשעננה של חשש מלווה אותן. "איפה שרוצים לשפוך את הדם שלנו, ימצאו את התירוץ", טען גיל נוה, רכז תחום דוברות בסניף הישראלי של ארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל", שהוביל בחודשים האחרונים קמפיין בינלאומי שקרא לרשויות הטורקיות לאשר את קיום המצעד ולהבטיח את ביטחון הצועדים.

נוה הודה כי הוא ועמיתיו "רגילים לאכזבות", אולם בקמפיין להפעלת לחץ על אנקרה "יש סיכוי". בחסות הסכם הפליטים בין האיחוד האירופי לטורקיה וחלקה של אנקרה במאבק בארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש), בעיקר כבסיס פעולה נוח לקואליציה הבינלאומית בהובלת ארצות הברית, הלחץ הבינלאומי על הנשיא ארדואן מצד גורמים משפיעים בקהילה הבינלאומית נעלם כמעט לחלוטין, מחשש לשינוי רוחות בהנהגה הטורקית שהפכה כה נחוצה עבור המערב. הפרות של זכויות אדם, שרק הולכות וגוברות – באזור הכורדי בדרום-מזרח המדינה, נגד עיתונאים ופעילי זכויות אדם ונגד הקהילה הלהט"בית – עוברות בשתיקה מוחלטת מצד מנהיגי המערב.

"דברים לא משתנים בגלל אידאולוגיה, אלא בגלל יכולת של דברים לעבור בשקט", טען שיר שטרנברג, רכז אקטיביזם בארגון. לדבריו, הקמפיין שהוביל הארגון, בין היתר על ידי דוכני הסברה במצעדי הגאווה בישראל, היווה הזדמנות עבור להט"בים ישראלים לסייע במאבקים קהילתיים במקומות אחרים בעולם. "לפעמים המשמעות היא פשוט החיבור", אמר, "היכולת להתחבר, לתמוך. אלה דברים שלא היו אפשריים לפני כמה שנים".

בדוח שפרסם ארגון הלהט"ב הטורקי Kaos GL לקראת אירועי שבוע הגאווה השנה, צוין כי החוקה הטורקית – אותה אחת שארדואן פועל במרץ על מנת לשנות – קובעת במפורש כי לאזרחים יש את הזכות להתאסף ולהפגין. "לא ביקשנו רשות" היה משפט המפתח שהופץ ברשתות החברתיות בימים שלפני המצעד על ידי הפעילים, שהבהירו כי תפקידה של המדינה להגן על אזרחיה, ולא להגביל את זכויותיהם.

השבוע כולו היה עמוס אירועים שונים – החל מסרטים וחוגי דיון, דרך בדיקות HIV ומסיבות, וכלה בטקס "העגבנייה המהונדסת גנטית", שבו הוענקו פרסים לאישי ציבור ולגופים על אמירות או מעשים הומופוביים או טרנספוביים במיוחד. האירועים כולם הבהירו את אופייה המיוחד של קהילת הלהט"ב בטורקיה, לפחות ביחס לזו הישראלית – לכידות כמעט מושלמת בין חלקיה השונים של הקהילה, כשההומואים שותפים למאבק הטרנסי והלסבי ולהפך, וכשהקהילה – ברובה, לפחות – תומכת במאבקים של קבוצות נוספות שסובלות מדיכוי, כמו הכורדים או הפליטים.

"המשטרה אומרת לי, 'אתה פליט, אתה לא יכול לדבר על זכויות להט"ב'", סיפר רמטין זיגורט, איראני בן 27 שחי בשנה האחרונה באיסטנבול, לאחר שנמלט ממולדתו בשל פעילותו הפומבית למען זכויות להט"ב. כמי שנע בין זהותו כפליט איראני בטורקיה, שאליה זרמו בתקופה האחרונה פליטים רבים ממדינות האזור, לזהותו כפעיל להט"ב. הוא הודה: "יש להט"בים שלא אוהבים פליטים, ויש פליטים שלא אוהבים להט"בים".

הוא במקור מתבריז, עיר שידועה כשמרנית למדי בצפון-מערב איראן, וחי בטהראן עם משפחתו בשנים האחרונות. זיגורט סירב להתראיין בשם בדוי ונענה בשמחה לבקשה לפרסום תמונתו, לאחר שהבהיר כי אין לו שום כוונה להתחבא או להסתתר – בדיוק כפי שעשה במשך שש השנים שבהן היה פעיל באיראן, ובשנה שעברה מאז שהגיע לטורקיה בגפו.

"היו לי הרבה בעיות, נכנסתי לכלא", סיפר על תקופת פעילותו באיראן, והוסיף כי זכה לתמיכה ולסיוע מאימא שלו "בכל פעם שיש בעיות". מאז מותה, וללא תמיכת אביו ואחיו, שאיימו עליו והיכו אותו בשל פעילותו, הוא נאלץ להימלט מהמדינה. "היה לי יותר קל, בלי כל הלחץ הזה", הבהיר. "אבל אני רוצה דמוקרטיה, ובשביל דמוקרטיה צריך דברים כאלה. זה שווה את זה".

לדבריו, "המשפחה יודעת שאני גיי, החברים מהאוניברסיטה ידעו, החברים מהעבודה, המרצים. תמיד אמרתי את זה, כי אני לא רוצה שיחשבו שאני סטרייט. אני לא סטרייט, אז אני לא רוצה שיחשבו את זה". בשל פעילותו למען זכויות להט"ב, זיגורט נאלץ לעבור לא פחות מתשע אוניברסיטאות על מנת להשלים את לימודי האדריכלות שלו. "הם לא אוהבים שגיי אקטיביסט לומד אצלם", הסביר.

מצבם של פליטים להט"בים כמו זיגורט בטורקיה מורכב. למרות שבאופן יחסי מצב הקהילה הלהט"בית בטורקיה טוב יותר מבמדינות אחרות באזור, הוא טען: "יש לי פה חופש, אבל לא מספיק". על מבקשי מקלט נאסר לעבוד בטורקיה, ורבים מוצאים את עצמם בתעשיית המין, שאינה חפה מגילויי אלימות תכופים וממעצרים על ידי המשטרה הטורקית.

ביום המצעד, כשעה וחצי לאחר תחילת המצעד, זיגורט הגיע יחד עם כמה מחבריו לבית קפה קטן באזור מיס סוקאק, בין שדרות איסתיקלאל לשכונת טרלבאשי, שמרבית תושביה כורדים והיא מזוהה עם מפלגת האופוזיציה HDP – שהציגה בבחירות האחרונות לפרלמנט מועמד הומו מוצהר, הראשון בהיסטוריה הטורקית. לאחר עוד ירי של גז מדמיע, המפגינים ברחוב חשו לתוך בית הקפה. אחד מהם, פליט איראני נוסף, נפגע ממחסנית גז מדמיע שירו השוטרים ונפצע בפניו, מתחת לעינו השמאלית.

"זה כבר המטופל ה-30 שלי", סיפרה אשיק, רופאה במרכז הרפואי איסטנבול שחבשה את הפצע והעניקה לו טיפול במקום, בעוד שאר הנוכחים מביטים בדאגה החוצה, לוודא שהשוטרים לא מתכוונים להיכנס לבית הקפה ולבצע מעצרים נוספים. "אנחנו פה בשבילכם", הבהירה אשיק, שהיא וכמה רופאים נוספים התמקמו בתחילת היום בכמה בתי קפה באזור איסתיקלאל, מוכנים לטפל בפציעות.

היא סיפרה כי נתקלה בהרבה פציעות כאלה במהלך היום. "חצי השעה הראשונה ממש כואבת, אבל אחר כך זה בסדר", הרגיעה. באותו הזמן, העדכונים המשיכו לזרום ברשתות החברתיות ובטלפון, והתברר כי במהלך המרוץ למקלט בבית הקפה, אחד מחבריו של הפצוע נעצר. הוא אחד מקרוב ל-30 בני אדם שנעצרו ונלקחו לתחנות המשטרה, בהם חבר הפרלמנט האירופי טרי ריינטקה הגרמני, וגורקם אולומריץ', אחד ממארגני המצעד. כולם שוחררו עד לסיום היום.

אולומריץ' ויתר מארגני המצעד ביקשו להקריא הודעה רשמית בטונל, בקצה שדרות איסתיקלאל בסיום המצעד. בקשתם נדחתה על ידי המשטרה, ובמקום זאת ההודעה פורסמה ברשתות החברתיות, ופעילים רבים תיעדו את עצמם מקריאים את ההודעה במקומות שונים, וכך היא הופצה. "מצעדי הגאווה הם בין ההפגנות הגדולות והמגוונות שהמדינה ראתה", נמסר בהודעה, "בצעדות שלנו, אנחנו יוצאים נגד התקופה השחורה בהיסטוריה שהיא מנת חלקנו, באמצעות אהבה ותשוקה".

"אנחנו לוקחים את הגורל שלנו בידינו, ואנחנו חולמים על עתידנו", עוד נמסר. "אנחנו מגנים על שלום במקום על מלחמה, על אומץ במקום על פחד, ועל כל המדוכאים. אנחנו מוכיחים שעולם אחר, מיניות, גוף וחיים אחרים, אפשריים". על פי ההודעה, בהתייחסות לטיעונים לביטול המצעד, "מי שאסר את המצעד השתמש ב'רגישויות חברתיות' כתירוץ, אך מה שמוגן פה אלה לא רגישויות החברה, אלא של הממשלה. החברה היא אנחנו".

עוד נכתב בהודעה: "האיסור על המצעד הוא ניסיון כושל להשתיק את קולותינו. כושל, כי הגאווה בקיום שלנו רק גדלה עם כל דיכוי נוסף. אנחנו מקבלים בגאווה את העלבונות שמטיחים בנו, אנחנו מרחיבים את המרחבים המוגבלים שלנו עם סולידריות. אנחנו מובילים מהפכה בכל רחוב שבו אנחנו צועדים, בכל יום עבודה, בכל בית ובכל מעשה של אהבה".

"אנחנו נהרגים ונולדים מחדש באיסטנבול, באנקרה, באיזמיר, באנטפ, בדיארבקיר, במקסיקו, בבנגלדש ובאורלנדו", המשיכה ההודעה. "תמיד נהיה קיימים, נצעק בקול גדול את קיומנו, ותמיד נהיה גאים בקיום שלנו". על פי ההודעה, "אנחנו לא צועדים היום, אבל רק התחלנו לצעוד קדימה. אנחנו מתפזרים, חזקים יותר, גדולים יותר וקולניים יותר. הם מפחדים מאיתנו בצדק, כי אנחנו מאוחדים, גדלים וצועדים".

הילאל אייגון, עיתונאית תושבת איסטנבול, פוטרה יחד עם רבים מעמיתיה מהעיתון "טודייז זמאן", לאחר שבית המשפט הורה על החלפת ההנהלה, בשל "תמיכה בטרוריזם". היא הבהירה כי הממשל משתמש בטיעון זה נגד כל מי שמתנגד לדעת השלטון, וסיפרה, כפי שטענו פעילים רבים שעמם שוחחתי, כי הממשלה מגבירה את פעילותה נגד האופוזיציה – ובכלל זאת הקהילה הלהט"בית, שנתפשת כמנוגדת לקו שמוביל ארדואן.

"אחד הדברים הראשונים שההנהלה החדשה עשתה היה להסיר סיפור שפורסם במדור התרבות על אלטון ג'ון, פשוט כי הוא גיי", סיפרה. לדבריה, "לא היינו אמורים לפרסם דברים ש'פוגעים בתדמיתה של הממשלה'. זה בדיוק התפקיד של התקשורת, להצביע על הפגמים". לטענת אייגון, הנשיא דואג "למי שהצביע לו, ולא אכפת לא מהאחרים. הוא לא רואה בהם חלק מהחברה, ולא חושב שהוא לא צריך את התמיכה שלהם".

"התמיכה כבר הייתה שם, בגלל העבר המביש של טורקיה בדיכוי מוסלמים שמרניים", הוסיפה. "זיכרונות העבר עדיין טריים". עם זאת, אייגון הזכירה כי לפחות מחצית מהציבור הטורקי לא תמך בארדואן בבחירות, ולמרות זאת – לא מעט בשל הפעילות העיקשת של הממשל לדיכוי כל אופוזיציה בעיתונות, בחברה האזרחית ובפוליטיקה – לא צצה אלטרנטיבה לנשיא הכל יכול. "אין תקווה כרגע", סיכמה.