מצרים ייחלה שכניסת הרצוג תקדם תהליך מדיני - ואז הגיע ליברמן

נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי יצא אתמול (שלישי) בהכרזה מדינית מפתיעה, כשקרא במהלך נאומו לישראלים ולפלסטינים לנצל את ההזדמנות להגיע להסכם שלום בין העמים. אלא שקריאות לשלום כבר נשמעו מצדו של א-סיסי יותר מפעם אחת.

החלק המפתיע באמת בנאומו של הנשיא, בפתיחה של תחנת כוח באסיוט – לכאורה אירוע פנים-מצרי מובהק – הגיע בדמות הרמז העבה ששיגר לעברם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג. א-סיסי קרא למפלגות בישראל "להגיע להסכמה בנוגע לתהליך השלום", או בתרגום לא מילולי של הדברים, ניסה הנשיא המצרי לעודד את השניים ללכת לממשלת אחדות.

עוד בוואלה! NEWS:
נתניהו בירך את א-סיסי: "מוכנים להשתתף בקידום התהליך המדיני"
סיסי קורא לישראל לחדש את המו"מ עם הפלסטינים: "ישנה את פני האזור"
אלוף מרדכי: "אנשי דאעש מתאמנים ברצועת עזה בתיאום עם חמאס"

אולם המהלך של נתניהו, שעשוי או עלול - תלוי את מי שואלים - להביא את אביגדור ליברמן למשרד הביטחון, הצליח להכות בתדהמה את קהיר. א-סיסי ציפה לממשלת אחדות שתמרכז את נתניהו או תוביל אותו לתהליך מדיני מול הפלסטינים, אך בוודאי שלא לממשלה עם ליברמן כשר ביטחון, שתוביל את ישראל לגלות קו ימני עוד יותר מזה הנוכחי.

המנהיג המצרי אמנם יהיה הגורם הערבי המשמעותי ביותר שלא צפוי לקבל באהדה את מינוי ליברמן - שקרא בעבר להפציץ את סכר אסוואן - אולם הוא בהחלט אינו לבד. אם אכן ייצא לפועל המהלך הזה למינוי ליברמן לתפקיד שר הביטחון, הרי שאפשר לשער שהרשות הפלסטינית תקצין את קו הפעולה שלה מול ישראל. ספק אם הסעודים, שרשמו התקרבות ניכרת לישראל בשנתיים האחרונות, ימשיכו בקו הזה. בקיצור - שקט, לא יהיה כאן.

עבור קהיר, הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממשיך להוות פוטנציאל מסוכן מדי להתלקחות אזורית. אולי בגלל זה מנסה א-סיסי שוב ושוב להסביר לישראלים כי לפני 40 שנים, נוכח השנאה והאיבה בין מצרים לישראל, אי אפשר היה להאמין שיוכל להיות שלום בין המדינות. למעשה, הנשיא המצרי מנסה להצליח במקום שבו המנהיגים הישראלים כבר מזמן חדלו, ולהפיח תקווה בישראלים כי עוד ניתן להגיע להסכם שלום ישראלי-פלסטיני.

הרמיזה של א-סיסי בדבר הצורך באחדות בישראל נובעת מתוך מסקנה שאליה הגיעו כבר מזמן בקהיר, בריאד, בעמאן וברמאללה - ללא שינוי בהרכב הקואליציה לא יירשם שום שינוי מדיני. אז, אולי, יהיה אפשר לבחון את גורל היוזמה הצרפתית, או את "מתווה אובמה", עקרונות לפתרון הסכסוך שעשוי הנשיא האמריקני להציג רגע לפני צאתו מהבית הלבן.

בשורה התחתונה, מדינות ערב המתונות הבינו שכדי לעשות שלום, או לפחות לחדש את התהליך המדיני, הן זקוקות לנתניהו. מהלכים חד-צדדיים, צרפתיים או אמריקניים, כנראה שלא יזיזו את הממשלה הישראלית או את יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ממקומם, ומכאן העניין הרב בכניסה של המחנה הציוני לממשלת אחדות, מתוך התקווה שאולי – רק אולי – ממשלת ישראל תשקול מחדש את יחסה ליוזמת השלום הסעודית.

נכון, מערכת היחסים בין קהיר לירושלים נמצאת כיום במצבה הטוב ביותר אי פעם. שותפות האינטרסים הנדירה בין שתי הממשלות מתבטאת ברמת השטח וברמה המדינית, החל מהעברת מודיעין וכלה בפעולות צבאיות שלא ניתן לפרסמן. עם זאת, אסור לשכוח את המדיניות המצרית העמומה בכל הנוגע לרצועת עזה.

נדמה כי יותר מדי ידיים מצריות בוחשות בסיפור העזתי. מצד אחד, נפגשים בקהיר עם צמרת חמאס בעזה ומתירים הכנסת אלפי טונות של מלט שישמשו את הארגון לבניית מנהרות התקפיות, ומהצד השני, פותחים את מעבר רפיח באופן מצומצם כל כך שגורם לסבל יוצא דופן של הפלסטינים במעבר.

במקביל, חמאס, מצרים וישראל, יודעים כולם וצופים באופן שבו הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, ממשיכה לשתף פעולה עם פעילים של "המדינה האסלאמית" (דאעש) בסיני, מבלי שהנהגת חמאס תנקוט מספיק צעדים כדי לעצור את התופעה. גם בשבועות האחרונים ממשיכים פעילים מרכזיים מדאעש בסיני לחצות את הגבול מחצי האי לעזה דרך המנהרות שבפיקוח חמאס. לא ברור מדוע שיתוף הפעולה הזה נשמר, בזמן שמצרים מאפשרת הכנסת מלט לרצועה, וכנראה שאפילו ממשלת אחדות בישראל לא תפתור את הסוגיה הזאת.