פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "השואה הייתה בבית כמו צל": הטראומה של בני הדור השני

      גילה רוזנבלום זיידמן ויענקל'ה פטרושקה, הם ילדים לניצולי שואה שכבר הלכו לעולמם, ועמם נקברו סודות כמוסים בנוגע לעברם. במסגרת התכנית "כן, אני דור שני", הצליחו שניהם לראשונה לפרוק את המטען שנשאו. "מרגישים כאילו זאת משפחה"

      "השואה הייתה בבית כמו צל": הטראומה של בני הדור השני
      עריכה: ניר חן

      מאז שהייתה בת ארבע ועד גיל 59, חייתה גילה רוזנבלום זיידמן בידיעה שאמה ניצולת השואה מתה זמן קצר אחרי שנולדה. רוזנבלום זיידמן נולדה ב-1946 במחנה עקורים באוסטריה, שבו התגוררו ניצולי שואה, ובהם הוריה. כמו רבים מבני דורה ומוצאה שהיא פוגשת במסגרת התכנית "כן, אני דור שני", גם היא לא הייתה מודעת בשנות חייה הראשונות לצלקות שהותירה בה עצם הגדרתה לימים "בת הדור השני לשואה".

      אחרי שנים ארוכות שבהן שמרה רוזנבלום זיידמן את המטענים שלה לעצמה, היום היא כבר מסוגלת לשתף אותם לראשונה באופן פומבי. את שנות ילדותה והתבגרותה העבירה בקושי רב בחיק אמה החורגת ומשפחות אומנה שונות בארצות הברית, לאחר שאביה, דויד זיידמן, מת כשהייתה בת 12 וקבר עמו את זוועות השואה שעליהן לא סיפר מעולם, ובהם הסוד הגדול על אמה שחשפה בתו במקרה רק לפני 11 שנים. "הייתי ב'עמך' בתל אביב והם ביקשו ממני שאכתוב מכתב המלצה על הארגון, העוסק במתן תמיכה נפשית לניצולי שואה ולדור השני, לאנשים ולגופים באוסטריה. כתבתי גם את שמם של אמי ואבי מתוך תקווה שאולי יגידו לי איפה אמי קבורה", סיפרה גילה. "אחרי חצי שנה התקשרו אליי ואמרו לי שמצאו אותה. אבא שלי אמר לי שהיא נפטרה אחרי הלידה, אבל זה לא היה נכון. אמרו לי שהיא מאושפזת בבית חולים לבריאות הנפש באוסטריה כבר 40 שנה".

      עוד בוואלה! NEWS:
      נכדיו של ניצול השואה – שלא שוכחים גם את סבם מהצבא הנאצי
      "רועדים ומאוכזבים": המכתבים שחשפו את המעפילים שהופקרו למוות
      רופאים ושדרנים בשירות הנאצים: מרדף אחרון אחרי אנשי האס-אס

      גילה ואמה במפגש הראשון אחרי שני בבית החולים באוסטריה. מאי 2005 (באדיבות המצולמים)
      גילה רוזנבלום זיידמן במפגש הראשון עם אמה, שרה בברובסקי, בבית החולים באוסטריה (צילום: באדיבות המצולמת)

      יומיים אחרי השיחה המטלטלת, נחתו גילה ושני ילדיה בווינה. היא הגיעה למוסד שבו מאושפזת אמה ומצאה אישה בת 84 מרותקת לכיסא גלגלים במחלקה הסגורה. שם היא גילתה שאמה, שרה בברובסקי, סבלה מדיכאון אחרי לידה, וכשגילה הייתה בת ארבע, התגרש ממנה אביה ואשפז אותה בבית החולים. "כשהוא רשם אותה אז הוא כתב שהיא גויה. אני מבינה את זה. אחרי הטראומה של השואה הוא כנראה פחד שיפגעו בה אם יגלו שהיא יהודייה", הסבירה רוזנבלום זיידמן. "מסכנה, היא הייתה שם כמו כלב 40 שנה. במובן הזה אני מאוד הזדהיתי איתה, כי גם אני הייתי לבד כמו כלב".

      רוזנבלום זיידמן סיפרה כי דיברה עם אמה ביידיש והראתה לה תמונה שלה ושל אביה. "לצערי היא לא תקשרה, אבל היא כן חייכה", שחזרה. "שרתי לה שיר מוכר ביידיש שנקרא 'ביימיר ביסט דן שיין' (אצלי את יפה – ע"ח), ואז היא התחילה לשיר יחד איתי את השורה הראשונה של השיר. היה ברגע הזה זיק של שפיות ותקווה. היא לא ידעה מה קורה סביבה, אבל היא הייתה מבסוטית מעצם זה שבאו לבקר אותה. מאז ועד שהיא נפטרה לפני שנה וחצי, ביקרתי אותה עוד ארבע, חמש פעמים. כשבאתי אליה דיברתי איתה ביידיש, רקדתי איתה עם כיסא הגלגלים, עשיתי לה תרגילי התעמלות עם הידיים ונפרדנו בנשיקה. אחרי שהבן שלי ראה אותה בפעם הראשונה, הוא אמר לי 'אימא, את ממש דומה לה'. רק אז בכיתי. זה היה בלתי-נתפס".

      שרה בברובסקי, לפני מלחמת העולם השנייה (באדיבות המצולמים)
      "הייתה שם כמו כלב 40 שנה". שרה בברובסקי לפני מלחמת העולם השנייה

      לפני מעט יותר משנה הקימה אורית לוסטיג את תכנית "כן, אני דור שני", הכוללת בין היתר סדנאות שיתוף של החברים בחוויותיהם בפני אחיהם לגורל. "זה התחיל לפני שנה וחודשיים, כשדיברתי עם ההורים שלי על כל הנושא של דור שני לשואה ועל זה שכל החברים שלהם, בני הדור הראשון, הולכים ומתמעטים. באותו רגע הייתה לי מן הארה כזאת, שאני חייבת לפתוח דף בפייסבוק לנושא הזה", הסבירה לוסטיג. "התחלתי לחפש מסגרת מתאימה, אבל לא מצאתי משהו שהיה ברוח שלי. מצאתי בעיקר פורנוגרפיה של השואה ומסגרות שעסקו בזכויות כלכליות, וזה לא מה שחיפשתי. הרגשתי שיש צורך לתת במה לכלל בני הדור השני באשר הם. פתחתי דף בפייסבוק, ואנשים התחברו לרעיון הזה כמו כדור שלג. ניתבתי את זה בצורה כזאת שזה ישמש בית לבני הדור השני".

      במהלך השנה שחלפה הוקם צוות היגוי של שותפים לחזון, כולם בני דור שני לשואה המעוניינים להעביר מסר של כוח וגאווה בהוריהם ששרדו בתופת כדי להקים מדינה. לוסטיג הפיחה רוח בתכנית באמצעות תורת האימון שפיתחה – לעבד את חוויית הדור השני שגדל בארץ ולא לאבד את הפרק שינציח את סיפורם של הוריהם ניצולי השואה.

      "כולנו גדלנו בבית שהשואה נמצאת בו כל הזמן כצל, וכל דבר שקורה בבית מחובר לשואה ובכל חג עולה עניין המשפחה המורחבת. בין אם אנשים גדלו בבתים שההורים דיברו ובין אם לאו, המועקה הזאת יושבת אצל כולם", הסבירה לוסטיג. "כשהתחלנו את הפרויקט, אנשים באו למפגשים הללו כשבלבם חששות וחרדות רבים מכיוון שהם לא רוצים לפתוח תיקים שהם סוחבים איתם כל חייהם. כשבני הדור השני לשואה יושבים בחברותה, פתאום עולים דברים שהם בקושי העזו לדבר עליהם עם עצמם. אנשים יושבים בתוך סדנאות כאלה ואומרים לי: 'תשמעי, אנחנו מרגישים כאילו זאת משפחה, ואין – זר לא יבין זאת'".

      "גם אני סוחב על גבי את הטראומה של הדור השני"

      מאז שנולדה התכנית, הוקמו שלוש זרועות כדי למלא צרכים שעלו בדיוני צוות ההיגוי וקבוצה הולכת וגדלה של מתנדבים ופעילים. לצד סדנאות השיתוף, שנועדו לסייע לכל חבר לעבד את עובדת היותו בן הדור השני לשואה, נולדה זרוע נוספת שמטרתה לתעד את ההיסטוריה של הניצולים. "זה סוג של אחריות להעביר את זה הלאה בצורה כזאת שלא יבוא מישהו אחר ויכתוב את ההיסטוריה שלנו במקומנו", הסבירה לוסטיג. "גם אנחנו כבר לא אנשים כל כך צעירים. אנחנו פותחים עכשיו בפיילוט לתכנית שנקראת 'דור שני מספר דור ראשון'". זרוע נוספת של פרויקט דור ההמשך כוללת קורסים מיוחדים לחיפוש שורשים. לאחרונה הסתיים קורס חיפוש שורשים למתחילים, ובהמשך צפוי להיפתח גם קורס למתקדמים.

      "הצטרפתי לקבוצה כי גם אני סוחב על גבי את הטראומה של הדור השני לשואה", סיפר יענקל'ה פטרושקה, חבר בקבוצה. "פעמים רבות השיתוף הזה של הטראומה מאוד עוזר לי, אבל גם העובדה שיש קבוצה שאפשר להיעזר בה לדברים אחרים בתוך הטראומה הזאת מאוד חשובה לי. למשל הקורס לחיפוש שורשים".

      קבוצת כן דור שני לשואה – אורית לוסטיג מנחת הקבוצה (אתר רשמי , פייסבוק)
      "הרגשתי שיש צורך לתת במה לכלל בני הדור השני באשר הם". מפגש של קבוצת "כן, אני דור שני" (צילום: מתוך פייסבוק)

      שני הוריו של פטרושקה הם ניצולי שואה. סיפור השמדתה של משפחתו של אביו בפולין והסוד הכמוס שלקח עמו אביו לקבר אינם נותנים ליענקל'ה מנוח. "אבי סיפר שאחיו הקטן שירת בחיל הפרשים של הצבא הפולני ונפל ביום הראשון של הקרבות. היה לו עוד אח שגויס לצבא, וגם הוא נהרג בקרבות כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה. אבא התגייס לצבא הרוסי, היה שלוש שנים במצור בלנינגרד וסיפר על הזוועות שעבר ועל הרעב הנורא", סיפר פטרושקה. לדבריו, לאחר המלחמה לקח אביו חופשה מיוחדת מהצבא, חזר למקום הולדתו, חיפש את המשפחה וגילה שאיש לא נשאר.

      "נשארה רק אחותו, שעלתה לארץ לפני המלחמה והתיישבה בצפת", שחזר פטרושקה. "המשא שיושב לי על הגב מאותן שנים זאת העובדה שאבא אמנם סיפר לי על המלחמה, אבל הוא לא אמר מילה אחת על המשפחה שלו. הוא רק אמר ששני אחים שלו נהרגו במלחמה. הוא מעולם לא הסכים לספר יותר מזה – לא כמה ילדים היו במשפחה, לא שמותיהם, לא אם ידוע לו כיצד נהרגו. כשאבא נפטר הייתי בתחילת השירות הצבאי וכמעט שלא הספקתי לנבור בעברו. כשהייתי ילד קטן וטיפש לא חשבתי לנבור, וכשרציתי כבר לנבור, לא היה איפה".

      פטרושקה היה בן יחיד להוריו, ובמהלך השנים הוא שמע את אמו ואת אחותה משוחחות על השמועה שלפני המלחמה היה אביו נשוי ואב לשני ילדים. "מצאתי ב'יד ושם' דף עד שאחותו כתבה, ולפיו אחיו, אשתו וילדיו נהרגו ברחוב בפולין בשנת 1941", סיפר פטרושקה. "לפני שנתיים נפטר בן הדוד שלי שקיבל לפני כ-20 שנה את תכולת הבית של אחות של אבא. אשתו עשתה סדר בדברים ומצאה תמונה אחת של אבא ביחד עם בתו, משנת 1937. ילדה בת ארבע".

      הוא הסביר כי יש לו תמונה אחת של הילדה ותמונה אחת של אבא שלו, של אשתו ושל הילדה, שאותה הוא כנראה שלח לאחותו בארץ עוד לפני שפרצה המלחמה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי רשמית שיש לי אחות", אמר פטרושקה. "מה שאוכל אותי זה שאני אפילו לא יודע איך קוראים לה, אני לא יודע איך קוראים לאשתו הראשונה. אני כבר בן 66. כל החיים שלי ידעתי שאני בן יחיד ששמרו עליו כבתוך צמר גפן, ופתאום אני מגלה שהייתה לי אחות".