נכדיו של ניצול השואה – שלא שוכחים גם את סבם מהצבא הנאצי

המסע לפולין הפך כבר מזמן לפרק חובה בתהליך ההתבגרות של רבים מהצעירים והצעירות בישראל. אבל כשמאיה, היום חיילת בת 20, נסעה לפני כמה שנים יחד עם חבריה לתיכון לסיור במחנות ההשמדה והריכוז, החוויה שלה הייתה שונה מאוד מזו של מאות אלפי הנערים והנערות הישראלים שביקרו במחנות בשנים האחרונות.

"בטרבלינקה", היא נזכרת, "קראתי דף שסבי ניצול השואה כתב על מה שעבר עליו בשנות המלחמה. זה היה קשה, כולם בכו. כשאתה שם הכול הרבה יותר חזק ומוחשי. להבין שכל יום נרצחו שם אלפים". ואז, היא חושפת את הקונפליקט האמיתי, הכול כך ייחודי, שליווה אותה במסע. "זה השפיע עלי מאוד - מצד אחד הזיכרון של סבי ניצול שואה, ומהצד השני, זה של סבי השני שנלחם בצבא הנאצי". "אבל", היא מבקשת להבהיר, "נכנסתי יותר לצד של סבי ניצול השואה ועסקתי במה שעבר עליו ועל משפחתו שם".

אז כן, אפשר לומר שהעץ המשפחתי של מאיה, ושל אחיה ד', בן 22, שמשרת בצה"ל גם הוא, הוא די לא שגרתי, ונוגע בשני הקצוות של מלחמת העולם השנייה והשואה. שני הסבים שלהם נמצאים משני צדי המתרס של אותו פרק היסטורי מזעזע של העם היהודי. בעוד סבם מצד אביהם היה נער במחנות העבודה של הנאצים, והוא כמעט הניצול היחידי מבני משפחתם מהשואה, סבם מצד אמם, למרות שהיה יהודי, שירת כקצין בצבא הנאצי.

עוד כתבות בנושא:
עם גיטרה בלבד, נכדו של הקצין הנאצי מציל את ניצולי השואה בישראל
הניצחונות של סבתא חנה
שלושת המלאכים שהצילו את "הילד של אושוויץ"

מאיה וד' נולדו בישראל לאב ישראלי ואם גרמנייה. כשד' היה בן שבע ומאיה בת שש, הוריהם התגרשו. אמם קיבלה עליהם את המשמרות ונסעה איתם לגרמניה. כשהגיעו לגיל בגרות החליטו שניהם לחזור לארץ ולהתגייס. סמל ד' התגייס במרץ 2014 ליחידת אגוז. מאיה התגייסה באפריל 2015 ומשרתת כיום כמש"קית שלישות בבסיס אליקים שבצפון.

השניים טוענים כי כאשר הגיעו לגיל הגיוס לא באמת הייתה להם התלבטות האם לחזור לישראל. "בכיתה י' הגעתי לטיול בארץ במסגרת בית הספר היהודי שבו למדתי בברלין", מספר ד'. "באחד הימים הלכנו להר הרצל, ושם ראיתי הורים של חייל שנהרג באחת ממלחמות ישראל עומדים ליד קברו. חשבתי על זה מאז והחלטתי להתגייס. התחלתי לעשות כושר ולהתכונן עוד בגרמניה והגישה שלי הייתה שאני צריך לעשות הכי טוב שאני יכול, ולכן התגייסתי לאגוז".

"כל הזמן רציתי לחזור לפה", מחרה מחזיקה אחריו מאיה. "תמיד זכרתי שפה הייתי יותר שמחה, וכששמעתי שגם אחי מתגייס זה דרבן גם אותי לעשות את הצעד הזה". לדבריה, "הצבא בישראל הוא חלק מהתרבות, שהיא גם חלק מהתרבות שלי, ולכן התגייסתי גם כן".

ומה אמם הגרמנייה חושבת על גיוסם לצה"ל? מאיה מספרת ש"קשה לה עם זה. היא קצת כמו כל אמא, מפחדת בגלל המצב הביטחוני". "אבל", היא מציינת, "היא מאוד קשורה לישראל ועוקבת כל הזמן אחרי מה שקורה כאן. היא יותר ישראלית בתפיסה שלה למרות סיפור חייה".

במהלך השנים השניים מספרים כי עסקו לא מעט עם אמם באילן היוחסין המורכב שלהם. "תמיד ידעתי שיש לסבא שלנו מצד אמא קשר יהודי, אבל לא מיפינו את הקשר בדיוק", אומר ד'. "אני ואמא שלי התעניינו במהלך השנים בעץ המשפחתי אבל לעומק התחלתי להבין את זה רק במהלך קורס 'נתיב' שעשיתי לפני חצי שנה, כשגיליתי שעל פי ההלכה הוא היה יהודי". במהלך הבירורים התברר לד' שאמו וסבתו של סבו היו יהודיות, אבל התחתנו עם נוצרים. גם סביו, ששרת בצבא הנאצי למרות יהדותו התחתן עם נוצרייה וניהל בית נוצרי לחלוטין. לדבריו, "אין לאמי או לי מושג למה הם הסתירו את יהדותם".

סבם של ד' ושל מאיה התגייס בשנת 1923 לצבא הגרמני. ב-1945 הוא שוחרר. "סבי היה קצין בחיל התותחנים הגרמני. הוא היה בחזית הרוסית ונפצע פעמיים. לאחר שבמשך תקופה מסוימת אימן טירונים הוא שוחרר משירות". לדברי ד', הוא שואב נחמה מכך שהוא לא שירת באס.אס ולא פגע ביהודים. "אני יודע את זה", הוא אומר, "כיוון שכל החברים שלו מהשירות התקדמו, והתנאי לכך היה שהם ניצחו בקרבות או עשו משהו 'משמעותי'. הוא לא התקדם ונשאר באותה דרגה עד שחרורו". אחרי הצבא החל הסב להתחזק מבחינה דתית. הוא יצא ללימודי כמורה ושימש ככומר בגרמניה עד שמת בשנת 1997.

במקביל לשירותו של סבם האחד בצבא הגרמני במהלך המלחמה, סבם מצד אביהם היה במחנות עבודה של המשטר הנאצי. "הוא יליד קראקוב, פולין. בתחילת הסלקציות אמו ואחיותיו נלקחו למחנה השמדה, וסבי, שהיה בן 16, נלקח למחנות עבודה. בשבוע האחרון למלחמה אביו מת ממחלת הטיפוס. למעשה הוא ודודו היו היחידים ששרדו את השואה. לאחר שנתיים שבהם נשאר בגרמניה הוא עלה לישראל".

ללא ספק, עובדת היותו של אחד סבם קצין בצבא הנאצי לא קלה עבורם. ולמרות זאת, הם משתדלים שלא לשפוט אותו ולעסוק בכך כמה שפחות. "ככלל", אומר ד', "זה מאוד קל לחשוב עכשיו מה אני הייתי עושה אם הייתי במקומו, כי אנו חיים בתקופה אחרת לגמרי. אבל אני לא שופט אותו. מצד אחד הצבא הגרמני עשה דברים נוראיים, אבל מהצד השני מה הוא היה אמור לעשות? אם הוא היה מסרב הוא היה נשלח לכלא ומת שם ברעב. היו לו אישה וילד אחד באותו שלב, אמי טרם נולדה, וזה קשה. אני לא יודע מה הייתי עושה במקומו אם הייתי באותו המצב". נוסף על כך, חשוב לו לציין ש"הוא לא פגע ביהודים למרות שירותו בצבא הגרמני".

למרות המורכבות של סיפור חייהם, לשניהם ברורה זהותם. "תמיד התחושה הייתה לאורך השנים שאני יותר ישראלי מגרמני", אומר ד', ומאיה לצדו מויספה: "תמיד הרגשנו קשר למרות שעזבנו לגרמניה בגיל קטן". לדברי השניים, גיוסם לצה"ל אינו מהווה סוג של פיצוי לעובדת היותו של סבם קצין בצבא הנאצי. "אין לזה שום קשר. אני מרגיש ישראלי לחלוטין ובגלל זה החלטתי להתגייס", מבהיר ד' בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. מאיה מהנהנת בהסכמה.

למרות החלטתם להיות ישראלים לכל דבר ועניין, לשניים יש קשרים עם חברים גרמנים שגדלו עמם. ואולם גם הקשר הזה מוליד קשיים לא מעטים. "נכון שיש לי חברים שם ועבר אבל אני מרגיש שייך לפה. יש בגרמניה סוג של אנטישמיות, בעיקר כלפי מהגרים מוסלמים", אומר ד'. ומאיה מוסיפה: "אני בקשר עם חברים גרמנים דרך הרשתות החברתיות ולא פעם אני נתקלת באמירות נגד ישראל. זה מדהים, כי אין להם באמת מושג מה קורה פה. הם מתבטאים כאילו הם יודעים יותר טוב ממני מה קורה פה ואני לא מבינה מאיפה הם מביאים את זה. בכל פעם שאני מדברת עם חברים מגרמניה על ישראל הם נגד, וזה כואב - כי זה הבית שלי". ואחיה מוסיף: "מה שמשגע אותי זה שיש כל כך הרבה דברים רעים בעולם כמו דעאש שרוצחים בלי סוף, אבל מה שמעסיק אותם זה רק מה שקורה בישראל. זו אנטישמיות חד-משמעית - וחבל".

ד' ומאיה נחשבים יהודים על פי חוק השבות, אך לא על פי ההלכה. ד' צפוי לעבור גיור אורתודוקסי מלא בקרוב ומאיה מתכננת לעשות זאת גם כן. "אני מבין שלא משנה אם אני מסכים עם זה או לא, כדי להיות לגמרי שייך לכאן אני צריך לעבור את התהליך הזה", אומר ד'.

מטבע הדברים, יום השואה הוא לא יום קל עבורם. ההיסטוריה המשפחתית שלהם מלווה אותם בכל דקה ודקה ביום הטעון הזה. מאיה מספרת כי "ביום השואה אני אוהבת מאוד לשמוע ניצולי שואה. זה מרגש לשמוע את מה שעבר עליהם וללמוד על ההיסטוריה הקשה שלנו כעם".

"יום השואה מאוד קשה עבורי", מודה ד'. "הצד הגרמני של המשפחה לא קשור לזה, אבל זה פשוט מכעיס שאין לאבא שלי כמעט שום משפחה בגלל השואה. זה כואב לי בכל שנה מחדש".