משפחתו של דוד זלץ, בן 87, יליד ברלין, ידעה כאב מהו כבר מראשית המלחמה: אביו, יוסף רוזנגרדן, נרצח על ידי הגרמנים בחודשים הראשונים. "אבי נעצר ב-1936 וישב בבתי סוהר. ב-24 בדצמבר 1939, ערב חג המולד, הוא הוצא להורג בתאו. קיבלנו טלגרמה על כך שהוא נורה בזמן בריחה מתאו, אבל אני בטוח שהסוהרים שלו פשוט ירו בו בגלל החג", סיפר בריאיון לאולפן וואלה! NEWS.
אמו, דבורה, עבדה במפעל סימנס למוצרי חשמל. היא נשלחה בינואר 1942 לאושוויץ, שם נרצחה. דוד, בסך הכול ילד בן 13, לא ידע שאמו לא תשוב. "בדיעבד גילתי שכל הטרנספורט שלה נשלח ישירות לתאי הגזים. היו יותר מאלף איש במשלוח שלה".
יום השואה תשע"ו | פרויקט מיוחד
צריך ללמד על 6 מיליון הנרצחים אבל גם עלינו, השורדים
דוח האנטישמיות 2015: מספר התקריות האלימות נגד יהודים - הנמוך זה עשור
"למה הם מחכים עם הפיצויים?": הקמפיין החדש למען ניצולי השואה
הוא משחזר את קורותיו כאחד הילדים הצעירים שהגיעו לאושוויץ, אולי הכי קטן שדרך ושרד באותו זמן את מחנה הזוועות, לדבריו, ומתקשה לציין תאריכים מדויקים. "באושוויץ, אין חשיבות לזמן", אמר. לדבריו, היה שלב שבו היה הכי צעיר במחנה, עד שהגיעו משלוחים מהונגריה.
השיחה עמו מטלטלת: הוא עובר מנושא לנושא, מאנקדוטה לאנקדוטה. זלץ, שמרצה מול חיילים ובני נוער, מורגל לשתף את חוויותיו. בריאיון אתו הוא מספר על עוד ועוד אירועים שבהם ניצלו חייו הודות למזל של שבריר שנייה, אירועים שיכלו להסתיים אחרת.
החלום לפגוש את אימא
בית הספר היהודי בברלין נסגר כשדוד היה בן 12, והשריד האחרון של משפחת רוזנגרדן נותר לבד. "אף אחד לא טיפל בי. עברתי את כל בתי החולים בעיר ברגל - לא הרשו ליהודים לנסוע בתחבורה ציבורית - ושאלתי אולי היא (אימא) עברה תאונה והגיעה לשם. בעבודה שלה שיקרו לי ואמרו שהיא עזבה את המקום כרגיל. חיפשתי ולא מצאתי אותה".
כשחזר הביתה, פעל כפי שאימא לימדה אותו. "אימא תמיד הנחתה אותי לא לפתוח את הדלת כשהיא לא נמצאת. זו הייתה עצה חשובה מאוד, כי הגסטפו הגיעו אלי הביתה וחיפשו אותי. נשארתי לבדי בדירה שלנו. באחד הימים חברה של אמי הגיעה אל הבית שלנו - היא שוחררה מהמשלוח כי היא הייתה בת לאם גויה ואב יהודי שנפטר כבר, וב-1939 עדיין לא רדפו גם יהודים למחצה. החברה אמרה שהיא עצובה מאוד ושריכזו בסודיות בבית הספר היהודי בעיר יהודים. היא יעצה לי ללכת לגסטפו עם חבילת בגדים עבורה. חלק מהבגדים לבשתי על עצמי כי פחדתי שייקחו לי אותם.
"ברגע שהגעתי למקום שבו ישבו הגסטפו הם התנפלו עלי והיכו אותי נמרצות. הבגדים שלבשתי הצילו אותי מנזק בלתי הפיך. הם זרקו אותי לצינוק שהיה שם, כשאני זב דם. הצינוק היה זעיר, צינוק יכולתי רק לעמוד בו. אחרי כמה ימים, כשהפצעים הגלידו, אמרו לי שיצרפו אותי לאימא שלי, שנשלחה למזרח. לא ידעתי מה זה אומר".
במרץ 1942 נשלח זלץ למזרח. בהגיעו לאושוויץ הבין דוד הצעיר שעליו לנקוט בתחבולה כדי לשרוד. "הבחנתי בכך שאלה שהם מוצקי גוף ומכריזים על עצמם כבעלי מקצוע התמיינו לצד ימין, בזמן שהזקנים והילדים הופנו לצד אחר. הבנתי שאני צריך להיות בצד החזקים. למרות שהייתי רק בן 13, נעמדתי על קצות האצבעות ואמרתי שאני בן 17 והצגתי את עצמי כחשמלאי. המיון היה כל כך מהיר ואפקטיבי שאף אחד לא שם לב לגילי הצעיר. עשיתי את זה כי כל חלומי היה להגיע לאימא". מסיבה זו אימץ גם את שם משפחתה של אמו.
"פה זה לא גן ילדים"
זלץ לא בחל באמצעים כדי לשרוד את אושוויץ. "בטרנספורט שלי היו כאלף איש שנשלחו לתאי הגזים, מתוכם נבחרו רק 200, ואני ביניהם. עבדתי לא רק בחשמל, אלא בכל מיני עבודות: בניית צריפים, סלילת מסילות ברזל וחשמלאות. הייתי הילד הכי צעיר במחנה".
הוא חב את חייו לשלושה מלאכים, כדבריו, ששמרו עליו במחנה. "בלי פרנץ קובלסקי, איריש מרקוביץ' ואסיר שכינינו 'מנהשיין', לא הייתי נשאר בחיים".
לכל אחד מהשלושה היה תפקיד משמעותי בהצלתו של זלץ. "קובלסקי דאג לנו לאוכל. הוא היה החייט של מפקד המחנה ושל משפחות חיילי האס-אס. כשהוא הגיע לבצע מדידות במגורי החיילים הם הנחו אותו: 'תוכל לאכול כאוות נפשך, אבל אסור לך לקחת למחנה'. אבל לא הייתה אף פעם שהוא לא דאג לנו".
המלאך השני, סיפר, היה קומוניסט. "איריש מרקוביץ' היה יהודי שנשלח למאסר כבר ב-1933 בגלל היותו קומוניסט. אליו פניתי בכל פעם שרציתי להחליף קומנדו. הכרתי אותו מיד כשהגעתי למחנה. לאחר הירידה מהרכבת הגעתי למקלחות כדי לעבור לשלב הבא. כל תלתל שגזזו מראשו גרם לי לבכות. מרקוביץ', לימים בכיר בממשלת מזרח גרמניה, ניגש אלי ושאל אותי למה אני בוכה. הוא אמר שאין סיבה לבכות: 'פה זה לא גן ילדים', הסביר. לא אשכח את המלים האלה עד היום".
זלץ תיאר את המלאך השלישי כאח גדול. "מנהשיין היה אסיר מבוגר ממני בחמש שנים. הוא תמיד דאג לי ובא לראות מה שלומי", תיאר.
היותו ילד צעיר ללא הגנה זימנה לו סכנות רבות גם מתוך יושבי המחנה. "מפקד העבודה העליון, שהיה אחראי על כל הקאפו, רדף אותי ורצה לנצל אותי מינית. העדפתי שיהרגו אותי או שאזרוק את עצמי לגדר החשמלית ולא אכנע. הוא רצה שאהיה משרת אישי שלו, רמז לכך שיוכל לבצע בי את זממו, אבל זה לא צלח. גם מנהשיין סייע לי להימלט ממנו".
שוקולד מהאמריקנים, וודקה מהרוסים
כשהרוסים התקדמו והגרמנים נסוגו, נשלח זלץ ב-18 בינואר 1945 לצעדת המוות. "הגרמנים שלחו אותנו היהודים מאושוויץ לגליביצה ברגל. מרחק של 60 קילומטרים. לצעוד מרחק כזה נשמע בנאלי, אבל עבורנו זה היה קשה כקריעת ים סוף. אנשים נפלו בדרך כמו זבובים. שקלתי אז 37 ק"ג. קובלסקי צעד לידי ואני אמרתי לו: 'אני כבר לא יכול, תמשיך בלעדי'. בסוף הדרך היו יורים במי שנפלו והראו סימני חיים. קובלסקי כל הזמן עודד אותי: 'תמשיך, תמשיך. האורות מולנו כבר קרובים ועוד רגע זה נגמר. אני אהיה לך לעזרה'. היו רגעים שבהם הציע שנברח, אבל פחדתי מהפולנים לא פחות משפחדתי מהגרמנים".
בסופה של המלחמה הצליח לברוח מהגרמנים, אבל לא ידע מה קורה סביבו. "ברחתי לכפרים וישנתי בבתי קברות בין מצבות. בוקר אחד התעוררתי מרעש של רכב משוריין. בהתחלה חשבתי לעצמי: 'זה הסוף, הכול היה לחינם'. הצצתי ושמעתי קצת אנגלית. התקרבתי אליהם בידיים מורמות ואמרתי: 'אני יהודי ממחנה ריכוז'. החייל האמריקני שעמד מולי לא הגיב. מרוב ייאוש הרמתי את שרוולי והראיתי לו את המספר שקועקע על ידי. החייל כיוון אלי את הנשק, משום שהחיילים הונחו להרוג את כל מי שיש לו כתובת קעקע. הנאצים היו מקעקעים את סוג הדם של החיילים באס-אס מתחת לבית השחי. היה שם חייל יהודי שהפנה ממני במהירות את ההדק ואמר לי: 'שלום עליך'. עניתי לו: 'עליך השלום'. זה היה שאני מכנה רגע ההצלה, ולא רגע השחרור, כי אינני משוחרר עד היום".
החיילים דאגו לו לטיפול רפואי. אך לרוע המזל, החזית נגד יפן בערה והם נשלחו לשם. בשלב מסוים נעשו חילופי שטחים עם הרוסים. "פחדתי ואמרתי להם שאני מוכן לצחצח נעליים כד ללכת איתם. אבל זה לא הועיל. הם הלכו והשאירו לי ערמות של שוקולד. הצבא הרוסי נכנס במקומם".
הקצין שהיה אחראי עליהם היה יהודי בשם גרגורי. "ביום הוא מילא את תפקידו, ובלילה היה שותה לשוכרה, הורג ואונס. היה משתולל בלי הבחנה. לי הייתה גישה חופשית אליו. הוא דאג לי. גרגורי אמר לי: 'תתנהג כמו הגרמנים, שאנסו נשים ורצחו בנו'. חששתי שבאחד הימים הוא עוד יהרוג אותי ולכן ביקשתי ממנו לחזור לברלין ושילווה אותי לרכבת לשם".
לדבריו, הוא קיבל ממנו מתנה מפתיעה שסייעה לו להגיע לישראל. "כשהגיע מועד יציאת הרכבת לכיוון ברלין, גרגורי ליווה אותי וסחב אתו מזוודה מאוד מאוד כבדה. הוא אמר: 'דווידל, זה בשבילך. זה אולי לא יעזור לך, ואולי גם לא יזיק'. בנסיעה פתחתי את המזוודה וגילית שהיא מלאה עד אפס מקום בוודקה. אז זה היה טוב יותר מכסף. היא שימשה אותי כדי למצוא מקום מגורים ואוכל בברלין. הוודקה עשתה פלאים. תמורת הוודקה אפילו קיבלתי סרטיפיקט לגאלי לעלייה ארצה".
בגיל 16 הגיע זלץ לקיבוץ גבעת השלושה, אך לא מצא שם את מקומו. "ברחתי לתל אביב וישנתי בגנים ציבוריים. היות והתואר שאימצתי לעצמי כחשמלאי במחנה הציל אותי, נדרתי נדר בלבי שכשאשתחרר אלמד חשמלאות. ואכן נעשיתי חשמלאי בחברת חשמל יותר מארבעה עשורים".
בשנות ה-20 לחייו התחתן עם חיה ונולדו להם שני בנים: יוסף ודורון.
גם היום, במרחק של 70 שנה, הוא מוקיר תודה לחברים-מלאכים שהצילו את חייו. "מנהשיין עבר להתגורר בארצות הברית. הוא היה קאפו בקומנדו שבנה גגות ורעפים, וגם שם בארצות הברית הקים חברה לבנייה כזו - והפך למיליונר". קובלסקי, החייל שדאג לו לאוכל, נשאר בגרמניה. "הוא ברח לנורדהאוזן עם סיום המלחמה והמשיך לחיות בגרמניה עד מותו".
בחדר עבודתו של זלץ בביתו שבגבעתיים תלויות תמונותיהם של האנשים להם הוא חב תודה. "בלי המלאכים ששמרו עלי, לא הייתי כאן היום", סיכם.
לדוד זלץ מגיע מדי שבוע מתנדב מטעם הקרן לרווחה לנפגעי השואה בשם ארז שמעון. הקרן לרווחת נפגעי השואה מטפלת בכ-50 אלף ניצולים שנזקקים לסיוע, במסגרת פעילותה מפעילה הקרן מערך של כ-2,000 מתנדבים ברחבי הארץ, שמגיעים אחת לשבוע לבתיהם של הניצולים, וכן מסייעת בין היתר בשעות סיעוד וכן בהנגשת והתאמת דירות.
"הבחירה האישית שלי הייתה לעסוק בהתנדבות למען הניצולים, על מנת לאפשר להם חיים בכבוד בשנים שנותרו להם". אמרה לימור לבנת, שעומדת בראש הקרן. "הסיוע לניצולים באמצעות מתנדבים הוא משימה קדושה בעיניי - מוטלת עלינו חובה מוסרית כלפיהם".
המעוניינים להתנדב למען ניצולי השואה, מוזמנים לפנות במייל: info@k-shoa.org