מדינת ישראל חייבת להיערך למצב שבו לא יוותרו יותר שורדי שואה, ואף להעביר הילוך בנושא. כצעד ראשון יש לתת לשורדים את כל מה שמגיע להם, ולא להעביר אותם שבעה מדורי גיהינום עבור זכויותיהם. כל אדם שהיה ילד בזמן השואה, לא משנה היכן היה, עבר סבל רב, אולם כיום נדרש לעבור "מסננת" של אנשים שאין להם מושג על מה הם מדברים, כאלה שיכולים היו להיות הנכדים שלנו. ואלה קובעים את גורלנו, ומחליטים אם לתת לנו את התמיכה שאנחנו זקוקים לה.
בנוסף, צריך לתת לנו לספר את האמת. כשהגענו לארץ, לרבים מאתנו לא רצו בכלל להאמין. אני בעצמי שתקתי במשך כ-60 שנה, כשעד 2006 לא דיברתי על מה שקרה. חסיה בורנשטיין ז"ל, שהמורשת שהנחילה לנו לאהבת אדם, נתינה וקבלת הזר והשונה, הייתה זאת שלימדה אותי כי היום המקל נמצא בידינו השורדים, ושעלי לספר על השואה ובנוסף לעזור לאנשים אחרים לספר עליה. מאז אני עוסק בכך ומסייע לאנשים למצוא את זהותם.
לא ניצולים - שורדים
חשוב גם להחליף את הטרמינולוגיה. ממסכנים - לאנשים ששרדו את השואה, קמו והרימו ראש, ולא להפוך אותם לכאלה שמחכים לקצבה חודשית. אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבפולין וגם במקומות אחרים כותבים את ההיסטוריה מחדש; לפי הפולנים - הם כולם הרי חסידי אומות עולם, רק שבדרך שכחו מהרצח של השכנים שלהם. גם אצלנו ישנו סוג של הכחשה אנחנו איננו ניצולי שואה אלא שורדי שואה. איש לא הציל אותנו, כל אחד מאתנו שרד באופן אחר.
חשיבות הנצחת השואה גדולה מאוד. מדינת ישראל חייבת להפנים שאנחנו העדים האחרונים ואין עוד אחרינו, ובנוסף חלק מאתנו כבר אינו זוכר. כל זמן שאנחנו חיים - נמשיך לדבר ולספר, אבל צריך להחליף דיסקט. בחלקים רבים במזרח אירופה נרצחו כ-3 מיליון יהודים גם מבלי שנשלחו למחנות השמדה או מחנות ריכוז, ללא שם, ולאחר שנלקח מהם כבודם. עצרות זיכרון הן אמנם אחד מהאמצעים להנציח אותם, אבל יש לתת את הדגש גם על האדם הפשוט, ולא על גיבורי על; ללמד על אלה ששרדו - ולא רק על 6 מיליון שנרצחו; ולהראות את הצד האנושי של האדם שנשאר.
לסיום, ניתן להשליך מהיחס שקיבלו שורדי השואה בתחילת הדרך על ימינו אנו כיצד להתמודד עם החריג, עם הזר, עם עולים חדשים ואחרים. להוציא את הדבר החשוב ביותר וזו אהבת האדם. אחרי שלא יוותרו יותר ניצולים - אולם גם כיום - צריך בעיני (בנוסף למסעות שנערכים לפולין) לקיים מסעות לאוקראינה, לביילורוסיה, לאסטוניה, שם נרצחו יהודים בבורות. לקחת את בני הנוער לעיירה שלא נותר בה אף יהודי, ולהראות לעולם שפה היתה תרבות יהודית. לדבר עם אנשים ולשאול אותם מה הם זוכרים מהבית. כדי להראות, אבל גם כדי להבין מי אנחנו.
אליהו יקיר (יקירביץ'), נולד ב-1935 בעיר לוצק (אוקראינה) שבחבל ווהלין, להוריו מרים וצבי יקירביץ'. אביו היה רואה חשבון ואמו רופאה. כאשר נכנסו הרוסים ב-1939, נשלחה אמו להשתלמות בלבוב ואביו גויס לצבא. אליהו גר אצל הסבים וזכה מהם לאהבה ופינוק. המלחמה פרצה ב-22.6.1941, אביו בא לקחת את הילד, אך מאמו הם לא שמעו דבר ולכן הסבים החליטו להישאר. האב החליט לברוח ובבריחה מההפצצות נפצע אליהו והפסיק לדבר.
בשנת 1943 הגיע לבית יתומים באוזבקיסטן, שם סבל מתת-תנאים. ב-1945 דודו, אח של אביו, הוציא אותו מבית היתומים והם התקדמו לעבר פולין. בקייב הם פגשו את אביו שהשתחרר אז מהצבא. באפריל 1946 הגיע ללודז' והצטרף לבית הילדים של חסיה ביילצקי בורנשטיין, אשר בתבונתה ובחום ליבה העניקה לילדים מעט מילדותם האבודה והחזירה להם את האמונה באדם ואת הביטחון שיהיה להם בית ומולדת בארץ ישראל.
הדרך לא הייתה קלה והם נדדו לגרמניה ומשם למארסיי, עלו על אניית המעפילים תיאודור הרצל, נשלחו לקפריסין ולבסוף הגיעו לארץ. אליהו הצטרף אל דודו בקיבוץ עין השופט שם הוא חי עד היום, הקים משפחה עם נירה ויש לו ילדים ונכדים. אליהו פעיל מאד בעזרה לניצולי שואה למצות את זכויות הכספיות אשר מגיעות להן 'בעמך'. במשך כ-60 שנה הוא שתק ולא סיפר.
אליהו ידליק משואה בעצרת לנעילת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד מרדכי.
(עדכון ראשון: 16:00)