הצילום המצהיב היחיד שנותר לאביה ממשפחתו השלמה ליווה את ניצה בטשה, בת 64 מקיבוץ עברון, כל חייה. אך רק השבוע, שנתיים אחרי מותו, קיבלו הדמויות בשחור-לבן שהביטו אליה מכוננית הספרים שבדירתו הצנועה צבעים. מלבד הצילום, החזיק אביה גם במכתבים שכתבו לו הוריו. "ידעתי עליהם וכל הזמן ניסיתי לחקור איפה הם נמצאים, אבל הוא כל הזמן המציא תירוצים שהוא לא יודע או שהם איפשהו במחסן", משחזרת ניצה, בתו של צבי בטשה. רק אחרי שהוא הלך לעולמו בגיל 89 מצאה בטשה את המכתבים של הורי אביה במחסן. השבוע היא קיבלה את התרגום שלהם וקראה אותם לראשונה בחייה.
"לא הפסקתי לבכות", היא מספרת. "זה היה מרגש עד דמעות. הבנתי שאבא קבר אותם במחסן כי הוא כנראה לא היה מסוגל להתמודד שוב עם האובדן והכאב הכבד מנשוא". עשרות מעטפות מפוררות וגלויות דהויות הכילו 160 עמודים שעליהם הצטופף כתב יד אחיד ומסודר בשפה הגרמנית. עם מות אביה, תרמה בטשה את עזבונו היקר ביותר לארכיון בית לוחמי הגטאות.
רק בימים האחרונים סיימו אנשי הארכיון את מלאכת הקודש של תרגום המכתבים. אלה תיארו את סיפורם הטראגי והבלתי נתפס של שניים מ-1,200 מעפילי קלאדובו-שאבאץ שנמלטו מהצורר הנאצי והופקרו לכאורה לגורלם על ידי ההנהגה הציונית על אדמת אירופה בדרכם לישראל. כעת, באמצעות המכתבים, מתקבל תיעוד נדיר המקנה לתיאור הכרונולוגי של הפרשה העגומה פנים אנושיות.
יום השואה תשע"ו | פרויקט מיוחד
נתניהו ביד ושם: "אנשי אליטות באירופה מפיצים את הנגיף האנטישמי"
האישה שכל משפחתה נטבחה מול עיניה לא מפסיקה לחייך
ילדה של אף אחד: זהבה כבר לא מרגישה אשמה ששרדה שואה
חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, קיווה ד"ר אלברט בטשה, מומחה לשפות שנמנה עם מנהיגי "הציונים הכלליים" בווינה, לעזוב את אוסטריה עם אשתו בלנקה ולהתאחד בישראל עם שני בניהם. באמצעות קשריו, הצליח ד"ר בטשה להשיג לבניו סרטיפיקטים (אשרות עלייה) לישראל. ב-1938, עם סיפוח אוסטריה לרייך השלישי, עלה לישראל בנו הצעיר חיים (ארנסטל) שהיה רק בן 13 ונקלט במוסד "אהבה" בקריית ביאליק. בנו, בכורו, צבי, שהיה אז בן 15, הגיע עם אוניית המעפילים "גלילה" לנמל חיפה בסוף פברואר 1939 והשתלב בלימודים בקיבוץ יגור.
"בני היקר, צבי! ליווינו אותך במחשבה בנסיעתך היפה. במיוחד שמחנו שלמרתה (דודה של צבי שהתגוררה בחיפה, ע"ח) היה הרעיון היפה, להביא אותך לארנסטל אחרי הגעתך. אני יכול לצייר ברוחי את רגע המפגש שלכם. היה טוב מאוד מצדך שכתבת כל כך בהרחבה; עכשיו יש לנו תמונה טובה מהבית החדש שלך. אנחנו כל כך שמחים שהכול מוצא חן בעיניך, ושאתה נלהב מכל דבר; אתה לפחות יודע, למען מה תעבוד ותחיה. לכן תהיה חרוץ, אז תוכל לתרום הרבה לבניית הארץ! אתה תבין בקלות שאנחנו תמיד חושבים עליך ועל ארנסטל, אנחנו מדברים הרבה עליכם", כתב ד"ר בטשה לבנו צבי במרץ 1939.
"מאוד יפה מצדה של מרתה שהיא רוצה להזמין אתכם לכמה ימים לפסח, שתהיו שמחים ביחד. רק שלא תריבו! הייתי מאוד מאושר לו יכולת להשתמש בתפילין, גם כאשר זה לא באופנה אצלכם. יש לך את כל הסיבות להודות לאלוהים שדואג לך כל כך טוב. אתה כותב שכבר לא תפנק אותנו כל כך עם המכתבים שלך. אבל תכתוב לי הרבה, גם מה שאתה רואה, שומע, חווה ולומד וגם מה אתה חושב על זה או מרגיש. המכתבים שלך הם נחמה גדולה בשבילנו וכרגע השמחה היחידה שלנו. אל תחסוך לנו שמחה זו".
ימים ספורים אחר כך, חמישה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מבשרים ההורים לבניהם כי גם הם החלו כבר בהכנות לעלות בעצמם לישראל. "בני היקר צבי! אתה צודק כאשר אתה מאיץ בנו לחשוב על העלייה שלנו, וגם אני חושב על זה באמת. אתה יודע מניסיונך כמה לאט מתקדמים בזה וכמה צריך להתמיד. אבקר מעכשיו יותר ב'משרד פלשתינה', ואבטא את הדרישות שלי בקול רם", כתב ד"ר בטשה לבנו הבכור ב-27 במרץ 1939. "אבל אני חושב, שעוד יעברו כמה חודשים עד שנקבל סרטיפיקט. ועל צורה אחרת מהסרטיפיקט, אני לא רוצה להחליט בינתיים. תשאיר הכול אצלך, תהיה חסכוני, שיהיה לנו משהו כאשר נוכל לבוא".
כמה ימים לאחר מכן הופכים הסידורים לקראת עלייתם לארץ לנמרצים ולמעשיים יותר. "שמחנו במיוחד בגלל שני הצילומים. הנוף מיגור מעניין מאוד. הסתכלנו בצילומים דרך זכוכית מגדלת, צריך להיות באמת נהדר שם", שיתפה אמו בלנקה במכתבים ששלחה עם בעלה במהלך אפריל 1939. "אין לי הרבה חדש היום, חוץ מהקורס החדש שלי להכנת מנות קרות. אני מקווה שאוכל להרוויח מעט כסף עם זה בפלשתינה, מה אתה חושב? תגיד, הנוכל לחיות ביגור?"
בשלב זה לא הצליח ד"ר בטשה להסתיר מבניו את דאגתו ואת דאגת אשתו מהחמרת המגבלות של הנאצים עליהם, כחלק מיהודי אוסטריה. "אנחנו יכולים לשים במכתבים שלנו רק טופס תשובה אחד, יותר לא מרשים. אולי תוכל לקבל כמה גרושים מארנסטל או ממרתה כדי שתוכל לקנות נייר מכתבים ובולים או גלויות", ביקש האב מבנו הבכור. "שמחנו מאוד עם הצילום שלך, וגם הצילום ממשק יגור. זה נראה נהדר. מחר אנו חוגגים ערב סדר, הראשון בלעדיכם. נרגיש בודדים. ניסינו להזמין את הדוד אדולף והדודה וואלי, אבל הם לא הסכימו, אז נהייה לבדנו. נוסעים עכשיו טרנספורטים, זה אחרי זה. אני מבקר באופן חרוץ ב'משרד פלשתינה' כדי לארגן גם לעצמי משהו. אנחנו צריכים לנסות להסתלק בקרוב, כי מהפנסיה לא יצא כלום. לכן אנחנו צריכים לחיות בחסכנות רבה. אני מאוד שמח ששניכם כבר שם, אחרת היה קשה באמת".
חודש לאחר מכן, ב-17 במאי 1939, מפרסם המנדט הבריטי ששלט בישראל באותה תקופה את "הספר הלבן" השלישי, הידוע בכינויו המפוקפק "הספר השחור". שלושה חודשים וחצי בלבד לפני פרוץ המלחמה שהמיטה שואה על היהודים, מגביל המנדט הבריטי את מכסת העלייה לארץ ישראל ל-75 אלף יהודים בלבד בחמש שנים תמימות. הספר והתקנות שנלוו אליו עוררו גל של מחאה והפגנות מצד היישוב והתנועה הציונית בישראל.
"היום אני כותב לך רק כמה שורות, כי אין לי היום הרבה מידע. החדשות שלך על התחלת ההפגנה היו מעניינות מאוד. קראתי על 'הספר הלבן' בעיתון טיימס. ויש לי אינפורמציה טובה על כך, בזה, חלק גדול מהתקווה שלנו לבניית ארץ ישראל, הושמטה מתחת לרגלינו. אבל אולי הנהגת היישוב תצליח בעתיד למנוע את רוע הגזירה", קיווה האב שהיה מוטרד מגורל משפחתו ומגורל יהודי אירופה בכלל. אך במכתב הבא, שאותו שיגר לבנו שלושה ימים אחר כך, הוא נשמע נחרץ יותר. ניכר שד"ר בטשה התחיל לחפש ערוצים חדשים לברוח מאירופה.
"כאן מחכים רבים, ששמותיהם כבר ברשימות לסרטיפיקטים. כרגע מנהל משרד פלשתינה בארץ, כך אומרים, כדי לדון עם השלטונות. כולם פה במתח כדי לשמוע מה הוא ישיג", מסר האב לבנו מווינה הרחוקה. "לפני שבוע כתב לי ארנסטל שלמורים לאנגלית יש סיכויים טובים בארץ ישראל. ביקשתי ממנו להתעניין בכל מיני מקומות אם זה נכון. אולי גם לך יש אפשרות להתעניין ולכתוב לי. יהיה הרבה יותר קל לקבל סרטיפיקט כאשר בית ספר זה או אחר מזמין אותך. אני עושה מה שאני יכול על מנת להסתלק".
לעלות בכל מחיר, גם באופן לא חוקי
עם הייאוש הגובר, משתכנע ד"ר בטשה, הנמנה עם מנהיגי "הציונים הכלליים", על אף הקושי הגדול, לעזוב את אוסטריה במהלך החודשים יוני-יולי, בכל מחיר גם אם באופן בלתי חוקי. באחד המכתבים האחרונים ששיגר הזוג בטשה מווינה נמהל החשש בהתרגשות הרבה מיציאתם ההולכת וקרבה לישראל. "אבא צריך הרבה להתרוצץ בגלל הדרכונים, ואז הוא צריך לגשת הרבה פעמים ל'משרד פלשתינה'", כתבה האם. "לדאבוננו, צריך עדיין 'להעפיל על הרים גבוהים' עד שנעמוד בתחנת הרכבת. ומשם זה יתחיל באמת! זה לא דבר קטן!! ואנחנו רוצים להיות כבר אצלך ואיתך. כל פעם אני שמחה שאתם, ילדיי האהובים ביחד, ושאתם שמחים ביחד בעזרת האל", הוסיפה בלנקה בטשה לבנה צבי ב-28 ביולי 1939.
"האם שאלת בעירייה (עיריית נשר ע"ח) אם נוכל לשהות שם בתקופה הראשונה? אנחנו רוצים להתחיל לעבוד מיד. תסמוך פעם אחת על עצמך, בני, ותלך לשאול. אם אתה באמת לא מעז, תבקש מהמדריך שיבוא איתך כדי להתעניין. האם בבית הספר של ארנסטי יש משרה פנויה למורה לאנגלית? אולי אבא יכול להשתלב שם? למי צריך לפנות? אנחנו עושים יותר מדי ספקולציות, לא מספיק חכמים 'לקלוע בול'. אלף נשיקות, אימא".
שלושה חודשים נוספים נאלצו בני הזוג בטשה להמתין עד שמבצע ההעפלה הלא חוקי שארגן המוסד לעלייה ב' בישראל יצא לדרך. 1,200 יהודים, מתוכם אלף מאוסטריה יצאו לברטיסלבה (סלובקיה כיום), שם עלו על אוניית "אוראנוס". ב-15 בדצמבר הגיעה האונייה לגבול עם יוגוסלביה. ממנה עברו הפליטים היהודים לשלוש ספינות נהר והמשיכו בהפלגתם על נהר הדנובה. עם ספינות אלו, הם היו אמורים, לפי התכנית, לחצות את הגבול לרומניה. לאחר מכן בנמל סולינה הסמוך לגבול, היה עליהם לעלות על "הדאריין", האונייה של המוסד לעלייה ב', ועמה לשוט עד ליעד הסופי - חופי ארץ ישראל.
אלא שכשהגיעו לגבול בין המדינות, סמוך לעיירת הצוענים הקטנה קלאדובו, סירבו הרומנים לאפשר להם לחצות את הגבול, בטענה שהאונייה המובטחת טרם הגיעה לשטחם. שבועיים אחר כך קפאה הדנובה והפליטים לא היו יכולים לרדת מהספינות במשך חמישה חודשים. ב-18 במאי 1940 שיגרו חמישה מראשי ההנהגה הציונית שנמנים עם המעפילים מכתב זועם להנהגה הציונית בישראל. אחד מהחמישה החתומים על המכתב הוא ד"ר אלברט בטשה.
"זה חצי שנה שאנחנו 'מחכים' פה כלואים במצב בלי לתאר. אגודת הקהילות ביוגוסלביה, היא מתאמצת באופן הראוי לדוגמה להמציא לנו לחמנו היום-יומי. אבל העובדה הזו אינה משנה את גורלנו! זה שישה חודשים שנמלטנו לנפשנו מחופה הנאצית בתקווה לעלות ארצה, נעים ונדים אנחנו, ומושלכים הנה והנה כחפץ שאין לאנושות צורך בו", כתבו בזעם לד"ר אוסקר גרינבאות, ראש ההסתדרות הציונית באוסטריה דאז, שישב בתל אביב.
"סבלנו חורף נורא בצפיפות ובדוחק במצב אי סניטרי איום במחלות מדבקות ובמקרה מוות, ועל כולם הפחד 'מיום המחרת' שהוא עומד לפנינו ומאיים. כל המאמצים של הוועידות השונות בעולם הרחב והבשורות שנבראות לטובתנו יום-יום וכל 'התכניות' לפתור את שאלותינו הן רק כזבובים חד-יומיים, היום נבראות ולמחר אין נמצאות יותר. כוחם הפיזי והפסיכי (פסיכולוגי ע"ח) של החברים עומד לכלות. כל המאמצים והתכניות של ההסתדרויות והוועידות בנוגע לנו לא הצליחו, אי אפשר להוציאם מכוח לפועל ורק מוסיפים הם ייאוש ואכזבה על ייאושנו ואכזבותינו. גם אפשר שהתכניות יש בהן משום סכנה לנו. סוף סוף עומדים אנחנו בין המצרים ובין גבולות תלויים על בלימה! רק דרך אחד יש: השדיול (מכסה) בסרטיפיקטים לפליטים".
רק עשרה ימים אחר כך רכש המוסד לעלייה ב' אונייה מתאימה על סך 40 אלף דולר להובלת הנוסעים ("הדאריין") בסיוע כספי מהג'ויינט. או אז, החל המוסד להכשירה לקליטת מאות המעפילים. במקביל, אושר לפליטים לרדת מהספינות לכפר קלאדובו, שם הם בנו צריפים למגורים זמניים, התמקמו במבנה של טחנת קמח ישנה והתארחו בבתי התושבים המקומיים.
אלא שאז הגיעה התפנית המפתיעה והטראגית בעלילה. הנהגת היישוב בישראל החליטה להפסיק את עלייה ב' במטרה לחזק את היחסים עם הבריטים. לא רק זאת, ביוני 1940, בשעה שהצבא הגרמני צועד כבר בפריז, נמכרה ה"דאריין" לביון הבריטי לטובת המאמץ המלחמתי נגד הנאצים. הנהגת היישוב בישראל חשבה שמחווה זו תקדם את האינטרסים של היישוב מול המנדט הבריטי, עם סיום המלחמה.
בעקבות מהלכים אלה, הועברו המעפילים לעיירה שאבאץ הסמוכה לבלגרד בספטמבר 1940. במשך שנה קיימו שם חיי קהילה ותרבות ענפים ומגוונים. בימים שבהם שיירת המעפילים הגיעה לאזור, הייתה מרה יובנוביץ' הסרבית, ילדה קטנה שהתגוררה בעיר. בספרה "אנו אורזים, אנו פורקים" היא תיארה כיצד ניסו לקיים חיים נורמליים עד שציפורני הנאצים הגיעו גם אליהם.
חיי קהילה פוריים - עד שהגיע הטלאי
היהודים שבאו לשאבאץ התמקמו בבתים פרטיים בעיר ובטחנת הקמח הישנה. הפליטים הצעירים החלו לקשור קשרי אהבה חדשים, בין היתר במסיבות שארגנו בחדר האוכל של מלון "פריז". נשים העניקו שיעורי בלט לחברותיהן וגם חיברו שטיחי קיר ליצירה קהילתית. אחרים היו משאילים ספרים מהספרייה המקומית או מגיעים בקביעות כדי לקרוא עיתונים ולהתעדכן מה קורה בעולם הגדול. צעירים חכרו כשני דונם אדמה, עיבדו אותה ושתלו בה ירקות. בשעות הפנאי היו מתאמנים במגרש הכדורגל ושלושה מהם אף השתלבו כשחקנים בליגה המקומית. "בזמן ההוא, בין כל מדינות מרכז אירופה, רק ביוגוסלביה יכולים היו יהודים לחיות ולעבוד פחות או יותר באורח חופשי, ובשאבאץ עד תחילת מאי 1941", סיפרה יובנוביץ' בעדות שתיעדה בספרה.
במרץ ובאפריל 1941 התקבלו הסרטיפיקטים המיוחלים מהבריטים, אולם אלו יועדו רק ל-150 בני נוער שעזבו את יוגוסלביה שבועות ספורים לפני פלישתם של הנאצים ועלו לישראל. "הגיע יום א', 6 באפריל 1941. אבא כהרגלו פתח השכם בבוקר את הרדיו: 'אזעקה, אזעקה! מטוסים גרמנים מפציצים את בלגרד!', שמעתי את ההודעה. קפצתי מהמיטה. קולו של הקריין רעד. אחר כך יצאתי לרחוב וראיתי שהמון מתאסף ליד חלונו של בראנקו פטרוביץ. הוא פתח את החלון והגביר את הרדיו כדי שישמעו אותו ברחוב. כל חמש דקות הודיע הקריין על הפצצת בלגרד. היהודים שלנו, בעיקר הצעירים, יוצאים ונכנסים וחוזר חלילה. כולם דוממים, נדמה כאילו עצמו את נשימתם", סיפרה יובנוביץ'.
"ב-10 במאי בא לטחנת הקמח קצין גרמני מלווה בשני חיילים. כולנו נבהלנו ממה שעומד לקרות עכשיו. הסתכלתי מהחצר שלי. עד מהרה הם יצאו עם כל היהודים מהטחנה. סידרו אותם בשורות, בגבם אליי. הקצין הגרמני עמד בפניהם ודיבר דבר מה. כעבור מספר דקות, מסר אחד החיילים איזו חבילה לקשיש שבין היהודים, וזה פתח אותה והחל מחלק לכולם את הטלאי הצהוב. כאשר האחרון שבשורה קיבל את הטלאי, עזב הקצין בליווי חייליו את טחנת הקמח. כשהם התרחקו, רצתי לחצר שלהם ואילמת, נבוכה הסתכלתי באנשים. קבוצת ידידים ניגשה אליי והראתה לי את הטלאים שעליהם היה כתוב 'יהודי'. בקושי הצלחתי לשאול אותם מה זה. הם שתקו, ובראשיהם מורכנים, בלי להשמיע הגה נכנסו לטחנה".
חמישה חודשים אחרי האירוע המכונן, באוקטובר 1941, נלקחו אלברט ויתר הגברים לשדה בסמוך לשאבאץ והוצאו להורג. חצי שנה אחר כך נלקחו בלנקה ושאר הנשים וילדיהן לבלגרד, שם הומתו במשאיות גז. רק באפריל 1944, שנתיים וחצי אחרי שד"ר בטשה נספה וכשנה לפני תום המלחמה, התקבל מכתב מהסוכנות היהודית שרק העצים את הכאב של קרוביו. במכתב בישרה הסוכנות למשפחתו כי בקשתו לסרטיפיקט אושרה אחרי ששמו הוכנס ל"רשימת מקרים מיוחדים".
"מתביישים אנחנו בפני עצמנו, הזו תורה וזו שכרה?"
מילותיו של מכתב חריף ששיגרו ד"ר בטשה וחבריו להנהגה הציונית של קבוצת המעפילים לאליהו דובקין, חבר הנהלה בסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, 15 חודשים לפני שהוצאו להורג, מהדהדות עד היום מקבר האחים שבו הם החתומים עליו קבורים. הדיהן מגיעים עד קיבוץ עברון שבו פועלת נכדתו להנציח את סיפורו.
"עומדים אנחנו בפני הקהל הגדול של חניכינו שחנכנו אותם ברעיון הציונות. מתביישים אנחנו בפני עצמנו אנו שהטפנו להם עשרות שנים בהתלהבות כל כך גדולה והיום רואים אנחנו אותנו בעבר כפטפטנים קטנים. היום אנחנו נתונים בידי זרים ואפילו הפקיד היהודי הכי קטן מצווה עלינו כעל עבדיו, היום רובצים אנחנו בסבכי הדנובה בתוך אלפי פליטים מתבוללים.. שבועטים ומקללים... ובכן: הזו תורה וזו שכרה?", כתבו החמישה. "עומדים אנחנו בפני בננו שגדלנו אותם למולדת. עובדים בקיבוצים שונים בארץ, רואים את היישוב מתרחב ואת הוריהם מתכווצים, מושלכים לבלי חפץ בם. הם שואלים, רועדים ומאוכזבים, בזו תורה וזו שכרה?"
שנה לפני שאביה צבי מת ממחלת הסרטן, תיעדה אותו ניצה בטשה בווידאו שבו תיאר את סיפורה הטראגי של משפחתו. גם בערוב ימיו התייסר צבי בשאלה מה היה קורה אם הוא היה בורח מהנאצים למדינה אחרת כפי שעשו זאת רבים, ללא מגבלות של אשרות עלייה כפי שגזר המנדט הבריטי בישראל. "בסרט הוא אמר: 'אולי אם הייתי נוסע לאנגליה עם הקינדר-טרנספורט, אולי ההורים שלי היו נוסעים לשנגחאי, כפי שעשו יהודים רבים מאוסטריה'", סיפרה בטשה. "אבל אבא היה ממנהיגי הציונים הכלליים באוסטריה. הם רצו לבוא לארץ ישראל! הם היו ציוניים!", חתמה בגאווה.