לידיה אברמסון לא חולמת חלומות. לאורך 85 שנות חייה רק שני חלומות נצרבו בזיכרונה. "את אחד החלומות חלמתי כשהשתחררתי מהשירות בצה"ל וגרתי ביפו, במעון לחיילות משוחררות", היא זוכרת. "חלמתי על האגם שהיה ליד הבית שלנו. אני עומדת מצדו האחד של האגם ואבי בצד השני, רכוב על דרושקה (כרכרה), כשהוא חבוש מגבעת שחורה. אני רואה אותו והוא אומר לי: 'איטל'ה, בואי', ואני עונה לו: 'לא'". היא אומרת שעד היום לא פענחה את החלום, ודמעות עולות בעיניה של האישה מלאת שמחת החיים, שאינה יודעת עצב, לדבריה.
תמונות האב, דוד, שנרצח לנגד עיניה, ושל אמה, צירקה ואחיה חנן, יוסף ואסתר, שנורו גם הם למוות בידי חייל נאצי, קבורות עמוק בנשמתה. היא שריד בודד ממשפחתה הרחבה. הצליחה למלט את נפשה מיד הצורר הנאצי, לעבור תופת, סבל ותלאות, להגיע לישראל ולהקים בה משפחה מפוארת.
יום השואה תשע"ו | פרויקט מיוחד
הגרמני שנלחם להעמיד לדין את אחרוני הנאצים: "למען הקורבנות"
פעם אחת ולתמיד: חרדים לא יכולים לציין את יום השואה. דעה
שלושת המלאכים שהצילו את "הילד של אושוויץ"
זה מספר שנים שהיא מספרת את סיפורה, מאותם ימים נוראים בבסיסים של כוחות הביטחון, בפני קבוצות תלמידים בסיורים במחנות ההשמדה בפולין ובפני קהל שמגיע למכון "משואה" ללימודי השואה. השנה, היא אחת משישה ניצולי שואה שמדליקים משואות זיכרון בעצרת הזיכרון הממלכתית במכון בתל יצחק. העצרת עומדת השנה בסימן פרידה ובדומה ללידיה, גם מדליקי המשואות האחרים הם ניצולים שנאלצו להיפרד מיקיריהם.
היא נולדה בשנת 1931 בשם איטקה, בעיירה גלובוקיה, אז חלק מפולין והיום בשטח בלרוס. היא מספרת כי הוריה, דוד וצירקה בראון, היו ליברלים ולא שמרו על יהדותם. למשפחה היה איטליז ומפעל משגשג לעיבוד עורות והם חיו בבית מידות, מחוץ לשכונת היהודים. בעיירה התגוררה גם משפחתה הרחבה - סבא ועשרות דודים ובני דודים. אלפי יהודים חיו בעיירה ומהם נותרו בחיים עשרות בתום המלחמה.
עם פלישת הצבא הנאצי, התמוטט עולמה של המשפחה: הם הוצאו מביתם והועברו לשכונה היהודית שהפכה לגטו. במקום חיי רווחה בבית גדול עם מטפלת ומשרתת, הצטופפו ההורים וארבעת ילדיהם בחדרון קטן בגטו. באחד הימים הוצאו אלפי מבוגרים ליער סמוך ונורו למוות. בין הנרצחים היה עזר, סבה של לידיה. הסיוט לא נגמר ובחלוף כשנה שוב הוצאו קבוצות יהודים מהגטו ליער ונטבחו שם. בין הנרצחים ששת אחיו של אביה ובני משפחותיהם. אח בודד שרד. מעטים מאד נותרו בגטו. "כבר לא היו לי סבא ולא דודים ובני דודים. הייתה תחושה של עצב, אבל כמובן שהמבוגרים לא שיתפו את הילדים בדבר", היא נזכרת.
בתקופה זו הוטל על לידיה הקטנה, כבת 10 היתה אז, לסרוג מדי יום כובעים, צעיפים וגרביים עבור החיילים הגרמנים. על כל משפחה הוטלה מכסה שיש לעמוד בה. "אני הייתי אחראית למלא את המכסה של המשפחה שלנו. למדתי אז לסרוג מהר מאד ו'על עיוור'. המיומנות הזאת נותרה לי עד היום ובמשך כל החיים סרגתי וסרגתי".
צעדה של 200 קילומטרים ביער
אביה של לידיה חשש מגל נוסף של הוצאות להורג והכין מסתור בעליית הגג. הנורא מכל הגיע והמסתור לא עזר; "זה היה יום חמישי. אני זוכרת את אמי מכינה בצק ללחם של יום שישי", מספרת לידיה. "לפתע החלו יריות והפגזות על הגטו. כדור תועה חדר לדירה ופגע ביד של אמא. אני זוכרת אותה שואלת: 'איך אאפה את הלחם'? והיא לא ידעה שעוד מספר שעות היא כבר לא תהיה בין החיים".
כשגברו ההפגזות על הגטו עלתה המשפחה למסתור. "דרך חלון קטן ראינו שהכל בוער מסביב. הגרמנים העלו את הגטו באש. בשלב מסוים האש הגיעה אלינו. ירדנו מהסולם ויצאנו מהבניין לתוך סמטה צרה. מסביב היו מוטלות גופות. נאלצנו לדרוך עליהן. אבא אחז את אחותי ביד וחייל גרמני שארב ברחוב למי שנותר בחיים ירה באבי, באחותי ובאחי הבכור. אמא צעדה לאחור ואמרה לי ולאחי לשכב בין הגופות. הגרמני ירה בה למוות. אני ואחי יוסף נשארנו בחיים. אני לא זוכרת מה הרגשתי. פשוט קפאתי על מקומי".
היא זוכרת "קבוצת גדולה, כמאה לוחמים, שהיתה מאורגנת ומאומנת. מלבד בת הזוג היפיפייה של רדאונוב, לא היו נשים וגם לא היו ילדים. הם היו אנשים גסי רוח והיו אנטישמים". היא זוכרת אותם יוצאים מדי פעם לפעולות ושבים כעבור זמן מה.
הילדה שהגיעה למחנה הפרטיזנים נשלחה למטבח, שם תפקידה היה לקלף תפוחי אדמה. "קילפתי כל היום תפוחי אדמה. עד היום אני מקלפת במהירות ומותירה קליפה דקה שנראית כמו נייר".
באחד הימים היא נאנסה בידי אחד הפרטיזנים. "אני זוכרת כאב", אמרה. זו טראומה אותה הדחיקה עמוק וניסתה לקבור במשך שנים ארוכות. מאז אותו יום נצמדה לבת הזוג של המפקד, שגוננה עליה. מחנה הפרטיזנים נדד ביער ובביצות ענק, מדי פעם קבע את המחנה על מעין איים בתוך הביצה. היא זוכרת מקרים בהם "כשהגרמנים איתרו סימני עשן הם היו מפגיזים אותנו והיינו נמלטים על גבי גזעים שהיו מונחים על הביצה. כל הרגליים שלי היו מכוסות חתכים שנגרמו מנפילות על הגזעים. סבלתי מזיהומים קשים שנותרו במשך מספר שנים ומאותו זיהום אני סובלת עד היום".
"נגד תרבות ההפחדה משואה נוספת"
עם התקדמות הצבא האדום ונסיגת הנאצים, חזרה לעיירת הולדתה והלכה לבית הוריה עם אותם בגדים אתם יצאה, מלוכלכת, חבולה ופצועה. "אשה שהיתה המטפלת של משפחתי נתנה לי מעיל פרווה ושעון שאבי נתן לה פעם. בעלי הבית שחיו בביתנו הרשו לי לישון על הרצפה במטבח. פרשתי את המעיל וישנתי". במשך שנה חיה כך בבית שנתפס בידי זרים, ביום מקבצת ברחוב נדבות.
באחד הימים הגיע לעיירה חייל מהצבא האדום וחיפש שריד ממשפחתו. היה זה דודה היחיד שנותר בחיים. הוא לקח אותה תחת חסותו, אך חמישה ימים לפני שהסתיימה המלחמה, גם הוא נהרג. הילדה איטקה, ששמה הפך ביער ללידיה, נלקחה לבית יתומים שבו חיה זמן מה, בטרם נדדה עם שאר הילדים למחנה עקורים במערב גרמניה. לאחר מכן הועברה הקבוצה למרסיי בצרפת, שם קיבלו הילדים סרטיפיקטים שאפשרו להיכנס לארץ ישראל. ב-13 במאי 1946 הם הגיעו לנמל חיפה ומשם לעתלית, "שם ריססו אותנו בדי.די.טי ואין לי שום בעיה עם זה. כך נהגו עם כולם כדי למנוע מחלות". היא נשלחה לקיבוץ כפר מנחם, שירתה בצבא, והתחתנה עם אפרים אברמסון, יוצא פלמ"ח וחקלאי ממושב צופית שבשרון, שהוריו היו בין מייסדיו. בצופית הקימו משפחה, אפרים עבד במשק החקלאי הגדול שטיפח ולידיה עבדה בקופת חולים. לפני שבע שנים הלך אפרים לעולמו.
רק שני חלומות
את סיפורה היא מרבה לספר, "כדי שידעו מה שהיה שם. אבל אני לא אוהבת את מה שקורה לנו היום, את ההפחדה מפני שואה נוספת. זה לא המסר שאני רוצה שיעבור. אני נגד תרבות הפחד". לידיה מספרת שהיא אדם מאושר שבחר בחיים. היא שומרת על כושר, "גם כדי שאוכל ללכת במסעות בפולין". היא פעילה ואוהבת לנסוע במכוניתה. "הילדים שלי אומרים שאני נהגת שודים", היא מחייכת וחושבת ש"אולי בגלל שלא היתה לי ילדות, אני חווה ילדות מאוחרת".
לדבריה מעולם לא חשה עצב וגעגוע, אולי פרט ל"פעם אחת; זה היה בבית היולדות, כשכל הנשים מסביב התאפרו והתלבשו לקראת בואן של המשפחות שלהן, ורק אני הייתי בלי הורים ואחים". לידיה מצביעה על תמונת הוריה הצעירים ומספרת על החלום השני שנצרב בזיכרונה; "אני רואה סולם עליו ההורים שלי והאחים שלי מטפסים לעבר השמים, מנסים לברוח".