הם שרדו שתי מלחמות עולם, עלו לישראל נגד כל הסיכויים ועכשיו גם צלחו את גיל מאה ונחשבים לניצולי השואה המבוגרים ביותר בישראל. דוד שוורץ, מרים זוהר ואברהם מרק מספרים את קורותיהם המלחמה הקשה והסיפוק מהשנים הרבות שאחריה. על פי נתונים של הקרן לרווחת ניצולי השואה בישראל, מספר הניצולים שעברו את גיל מאה נאמד בעשרות בודדות. בישראל חיים היום כ-190 אלף ניצולי שואה וכ-13 אלף מתים מדי שנה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו || סיקור מיוחד:
רופאים ושדרנים בשירות הנאצים: מרדף אחרון אחרי אנשי האס.אס
בזהות בדויה: היהודייה שחיה בצד הארי של החומה וסייעה למחתרת
האישה שכל משפחתה נטבחה מול עיניה לא מפסיקה לחייך
דוד שוורץ, בן 103 מהרצליה
דוד שוורץ נולד בשנת 1913 בווינה בירת באוסטריה ובילדותו גדל בפולין. את המלחמה שרד כפרטיזן יחד עם אשתו לאה, אך בנם שנולד עוד בפולין נרצח על ידי הגרמנים. ב-17 בנובמבר יחגוג את יום הולדתו ה-104. בביתו בהרצליה יושב שוורץ, לראשו כובע ובידו מקל הליכה, ומסביבו יושבים שלושת ילדיו - ישראל, איתן ובתיה. הם מגיעים לבקר אותו בקביעות, פעם בשבוע. "כל החברים שלו כבר עברו מהעולם, הוא נשאר לבד", אמר ישראל בן ה-70.
"לא האמנתי שאגיע לגיל 103, לא האמנתי שאני בכלל אשרוד. כל יום ראיתי את המוות בעיניים. כשעליתי ארצה לא האמנתי שזה קרה, הייתי הולך ומסתכל אחורה לבדוק אם מישהו לא רוצה להרוג אותי", אמר בגילוי לב. גם היום, הפחדים לא מרפים. "עד עכשיו אני מסתכל אחורה לבדוק אם רצים אחריי. גם בגיל 103, זה מה שאני מרגיש".
בתחילה קשה לו לספר וילדיו מסייעים לו, אך במהרה מתחיל שטף דיבור שאינו פוסק. "ברוך השם יש לי שלושה ילדים, הגדול כבר בן 70", הוא מסתכל סביבו. "יש לי גם הרבה נכדים, זו הנחת שלי". בצער, הוא מודה כי אחרי שבנו בכורו נהרג בפולין, לא האמין שיהיו לו ילדים נוספים.
"הכרתי את אשתי לאה בעיירה בשם ג'מלוב בפולין, היה שם ריכוז גדול של יהודים, רוב המלחמה התרכזה הרי בפולין. כשהיטלר עלה לשלטון ריכזו את כל היהודים בכפר והעבירו אותם לעיירה בשם סקלד. שם המצב לא היה טוב, החלו להרוג יהודים". ואז, פורצות הדמעות. "כשניסו להעביר אותנו ברכבת, כשעמדנו בכניסה אליה, עמד שם גם גרמני. הוא תפס את הילד שלי ברגליים והרג אותו", סיפר, "כואב לי בכל הגוף כשאני נזכר בזה". "הם הרגו לנו אותו על המקום. אני נזכר בילד, הוא היה על ידי".
לאחר מכן שוורץ ואשתו הועלו לרכבת. "כשהרכבת החלה לנסוע ביקשתי מכמה חברים, 'תנו לי לגשת לחלון'. החלון כוסה בתיל, אני קרעתי אותו ואמרתי: 'אני קופץ ראשון מהרכבת, תבטיחו לי שתזרקו גם את אשתי אם היא לא תרצה לרדת, תזרקו אותה בכוח'". שוורץ אכן קפץ ראשון, ולאחר הליכה של קילומטר וחצי פגש באשתו ששכבה על הארץ כשרגלה פצועה. "היא לא יכלה לזוז אז נשאתי אותה על כפיי, הלכתי ככה שישה או שבעה קילומטרים, כשהיא עם רגל שבורה".
השניים הסתתרו ביער, ובלילות גנבו מזון מהשדה הסמוך. "מה שהיה בשדה גנבנו". "בחורף היינו הולכים בין האיכרים וגונבים מהם כיכרות לחם, ככה שרדנו ועברנו את המלחמה", סיפר בפשטות. לדבריו, "בתקופה הראשונה הגרמנים פחדו להיכנס ליערות. היו שם הרבה פרטיזנים". ואולם, הדבר לא נמשך זמן רב. בשלב מסוים הגרמנים תפסו את אשתו ולקחו אותה למחנה מעצר (לאגר). שוורץ הלך לחלץ אותה מבית המעצר. "אני ואשתי ברחנו משם, אך הוריה נשארו ונהרגו. אני הצלתי את אשתי".
לישראל הוא הגיע דרך בולגריה, ברכבת האחרונה שעברה מסוריה לארץ. במהלך המסע הוצמדו אליו שני ילדים והם התחזו למשפחה שעולה לארץ המובטחת. בישראל עבד שוורץ במשך שנים בבניין, סלל כבישים, בנה את שדה התעופה בהרצליה ואת "תערוכת העשור" שהיום נקראת בנייני האומה. "אין חיים יותר טובים מאשר בארץ", הוא טוען בגאווה. "אני תמיד הייתי ציוני ו'חירותניק'. אני רוצה רק דבר אחד - שקט ושלווה, בלי מלחמות, שיהודים יחיו ביחד בשלום. זה החלום שלי". עם זאת, דבר אחד מעיב על האושר. "הזיכרונות עושים לי כאלה כאבים, מה שאני ראיתי, מה שאני עברתי, כל פעם שאני נזכר זה משאיר לי משקעים".
ישראל בנו איחל בריאות לאביו, והוסיף כי "הוא עדיין בסדר, אבל בשבוע שעבר הוא שכב עם דלקת ריאות בבית חולים". "אנחנו כל הזמן ביחד איתו, המשפחה, הילדים. אני מקווה שהוא יחיה לעוד שנים רבות, אני גם מעריך שהוא לא קרוב לקץ", אמר.
מרים זוהר, בת 102 מקיבוץ נען
מרים זוהר, בת 102, מתגוררת בבית הדרים בקיבוץ נען. זוהר נולדה בעיירה קטנה בגליציה בשם קוטי וחודשיים לאחר לידתה פרצה מלחמת העולם הראשונה. בזמן מלחמת העולם השנייה שהתה עם משפחתה בגטו צ'רנוביץ בוקובינה, עיר אוקראינית הסמוכה לגבול עם רומניה.
זוהר מתגוררת בגפה בקיבוץ נען, היא אלמנה, אין לה ילדים, אחותה מתה לפני כמה חודשים בגיל 96 והיא נשארה לבד. צלולה וחדה גוללה זוהר את סיפורה והודתה על שהגיעה לגיל מבוגר. "עברתי את גיל מאה בזכות נסים ונפלאות, אין הרבה ניצולי שואה שעברו את גיל מאה. המטפלת שלי שאלה אותי 'איך ייתכן שהיה כל כך קשה בשואה ואת נשארת בחיים'. אז אני עונה שהכול זה נסים ונפלאות, אומרים שאלוהים עזר לי, לכל אורך הדרך שלי היו אנשים טובים שסייעו לנו", טענה.
היא הוסיפה גם סיבה מעשית יותר. "אולי זה גם הצמחונות שהשאירה אותי בחיים. אני חוקרת תזונה ובריאות, אז ייתכן שזה בגלל זה", אמרה, אך ציינה: "פיזית קשה לי, יש לי פלטה ברגל אבל בראש אני אחרת לגמרי. לי אין ילדים ובת אחותי היא הדבר היחיד שנשאר לי. היא גרה בקנדה ואני עוד רוצה להמשיך לזכות ולראות אותה".
"אחרי מלחמת העולם הראשונה התיישבנו בצ'רנוביץ בוקובינה. מלחמת העולם השנייה פרצה, הגרמנים תקפו את העיר, השמיים היו שחורים מהמטוסים, ובמשך שבועיים הייתה מלחמה. הרוסים הפסידו והגרמנים נכנסו לעיר", תיארה זוהר את הרגע שבו הפכו חייה לגיהינום. "היה פחד גדול, ברגע שהם נכנסו הם תפסו את הרב הראשי של העיר, בינר מארק, ושרפו אותו עם הבניין הגדול והיפה ביותר. אחר כך נתנו שלושה ימי חופש להריגה ולשדידה. בעיר צ'רנוביץ בימים השקטים היו מאה אלף יהודים מתוך 200 אלף תושבים, אך תוך זמן קצר נהרגו רבים".
בביתה של זוהר היה מרתף גדול, שבו הסתירה המשפחה עשרות שכנים. בסוף שלושת ימי ההרג הגיעו שלושה חיילים עם ילד אוקראיני, שהראה להם איפה גרים יהודים. הם דפקו על הדלת ואיימו: "אם אתם לא פותחים ניכנס בכוח". כשהמשפחה פתחה את הדלת הורו להם החיילים להרים ידיים. "אבי התחנן על חייו. אחד מאנשי העיר הסתכל עליו וקרא 'הוא מהנדס בכיר, הוא עזר לי רבות, אל תגעו בו, תורידו את הנשק ולכו'".
"כל הלילה עצרנו את נשימתנו, לא ידענו מה לעשות. כולם ברחו באמצע הלילה מהמרתף. בחמש בבוקר הגיע אחד מהחיילים הנאצים ואמר 'אני אקח את אבא, אמא ואחותך לבית סוהר ואותך אני הורג עכשיו'", שחזרה. החייל שאל אותה אם היא יהודייה, והיא השיבה בחיוב, והמשיכה: "אני קיבלתי ברכה מהרב הגדול ביותר בעולם. מי שהורג אותי ייהרג מיד". לטענתה, לאחר מכן החייל התחרט על דבריו. הוא שאל אם יש תכשיטים בבית, ואז "נכנס פנימה, מילא חגורה שלמה עם תכשיטים וברח".
בהמשך, הגיעה זוהר יחד עם משפחת אל גטו צ'רנוביץ. "חיינו בצורה איומה, את הגטו לא צריך לתאר. מכות, לכלוך, רעב, גיהינום עלי אדמות. חודש של סבל איום ונורא", שחזרה. "כעבור שנה התחילו לאסוף שוב יהודים ולשלוח אותם מעבר לנהר הבוק, שם ירו בהם וזרקו אותם למים. כשהגיע תורנו קרה נס, ואז הודיעו שהעולם התערב והוא בדרך. מהבית שלנו לא לקחו אף אחד, נשארנו כולנו בחיים. הגרמנים הפסידו במלחמה עם הרוסים, אבל הם לא ויתרו, הם שרפו את כל העיר. את כל העיר הם הרסו. היה כל כך קשה, הציתו בתים, את התיאטרון, את בתי הכנסת".
אברהם מרק, בן 102 מירושלים
אברהם מרק, בן 102 מירושלים, נולד בצ'כוסלובקיה בשנת 1913 ובאוגוסט הקרוב יחגוג 103 שנים. "ב-27 לאוגוסט אני אהיה בן 103, הלוואי עליכם", אמר בחיוך. במלחמת העולם השנייה הוא נלחם בגרמנים עם בעלות הברית. הוא צלול ובהיר, איש שיחה אמיתי שמשווע לחברה, נהנה לדבר על העולם ועל אקטואליה. "את השואה עברתי במשך שש שנים עם נשק ביד, בצרפת ובאנגליה. את הפשיטה על נורמנדי עשיתי יחד עם האמריקנים והאנגלים", סיפר בגאווה.
אחיו ואחיותיו נספו בשואה. "היו לי 11 אחים ואחיות ושני הורים, שנהרגו כולם. אותי אלוהים הציל, ברחתי מצ'כיה כשהגרמנים תקפו בה והגעתי לצרפת, שם קיבלתי נשק ומדים והתחלתי ללחום. כשצרפת נכנעה ברחתי לאנגליה, שבה לבשתי מדים בריטיים. פלשתי עם צבא בריטניה ועם צבא ארצות הברית לנורמנדי, וניצחנו".
כעת, עיקר גאוותו של מרק נובעת ממשפחתו. "בארץ ברוך השם יש לי שבעה נכדים ו-16 נינים. אלוהים נתן לי אותם במתנה במקום אלו שנשרפו ונהרגו. יש לי משפחה גדולה ברוך השם, כל כך טובה שאין עוד כמוה בישראל".
"הרופא שלי שאל אותי, 'אברהם תגיד לי מה הסוד שלך לעבור את גיל מאה?'. אמרתי לו, 'יפה, אם רופא מבקש ממני עצה זה טוב'. יש לי שלושה דברים: הדבר הראשון הוא אמונה באלוהים, הוא נותן לנו אוויר, מים, לחם. צריך להאמין בו ואני מאמין בו. דבר שני, בתורה כתוב 'מיהו העשיר? השמח בחלקו'. אני לא בוכה אם חסר לי משהו, אין לי היום? יהיה לי מחר. הדבר השלישי כתוב בתורה 'מיהו הגיבור? זה הכובש את יצרו', אמר.
"הרופא שאל אותי, 'אברהם, אתה לא מתרגז אף פעם?', אין אדם שלא מתרגז, אני מתרגז מהפה ולא מהלב, אחרי חצי שעה אני שוכח. אני אמנם בן 103, אך מודה לאלוהים שהשאיר לי את הראש נקי כמו בגיל 50, אני איש שיחה, אינטלקטואל, הדבר היחיד שחסר לי הוא מישהו שיבוא וישוחח איתי, גם על המלחמה - איך ניצלתי, איך לחמתי, איך הגעתי הביתה, איך בניתי פה משפחה בירושלים".
השרה לשעבר לימור לבנת, יו"ר בהתנדבות של הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל אמרה כי סיפורם של ניצולי השואה שחצו את גיל מאה "מרגש במיוחד. לדבריה, "הנאצים רצו להשמידם כשהיו בתחילת שנות ה-30 לחייהם, אך הם שרדו את זוועות השואה, לקחו חלק בהקמת המדינה, בנו משפחות, האריכו ימים וזכו לשיבה טובה. הבחירה של הניצולים בחיים היא הניצחון שלנו על מי שביקש להשמידנו".
לבנת הוסיפה כי "על כולנו לפרוע חוב מוסרי כלפי כ-200 אלף שורדי השואה שעברו זוועות שלעולם לא נצליח להבין אותן באמת. לכל אחד ואחת מאיתנו יש מחויבות לפעול על מנת ששורדי השואה החיים בינינו יזכו לחיות את חייהם בכבוד. זאת משימה קדושה וזאת הסיבה שבחרתי לעמוד בראש הקרן לרווחה לנפגעי השואה. סיפור חייהם של הגיבורים האלה חייב להיות חקוק על ליבנו וצרוב בתודעה הלאומית לעולמי עד".