"הייתי נערה שהתחנכה ב'שומר הצעיר' על אהבת האדם. שהאדם הוא ביסודו טוב ופתאום פגשתי מולי את הרוע שבאדם", סיפרה חסיה בורנשטיין. "מפקד הגטו שלנו היה מפלצת. הוא החליט יום אחד שמי שבורח מהגטו הורגים אותו. באחד מהימים הודיעו שכל אוכלוסיית הגטו צריכה להתרכז ברחוב הראשי והמפקד התגאה שהוא מתכוון לרצוח את הבחורה הכי יפה בגטו. הוא אמר: 'אותה אני אתלה'. הוא שם לה את הטבעת של החבל על הצוואר ובאותו רגע היא ירקה בפניו. הוא זרק את הכיסא והיא נתלתה ומתה".
"כולם כבר הלכו משם ואני לא יכולתי לזוז, רציתי להסתכל על שלושת ההרוגים תלויים, שני גברים ואישה, וליצור בתוכי שנאה. עמדתי שם שעות ארוכות, החבר'ה משכו אותי חזרה לגטו אבל אמרתי להם 'עוד לא. אני מוכרחה לראות את זה כדי שתהיה בתוכי שנאה כל כך חזקה שאוכל לרצוח במו ידי גרמני".
את הסיפור הזה, אחד מתוך רבים, לא הפסיקה חסיה בורנשטיין לספר לילדיה. לפני 16 שנים, היא שבה בפעם הראשונה לאותו הרחוב שנחרט כה עמוק בליבה. בתה דורית ושתיים מאחיותיה יהודית ורחלי עמדו עמה יחד לראשונה מאז המלחמה ברחוב. "שאלנו אותה למה דווקא עכשיו", מספרת דורית, "היא הסבירה שאם ההורים שלה לא היו נספים בשואה הם היו כבר מתים בנקודת הזמן הזו. זה אפשר לה לחזור".
חסיה בורנשטיין (בילצקי) נולדה ב-1921 בגרודנו, פולין למשפחה מסורתית. אביה היה בעל מפעל משקאות קלים ועסק בראיית חשבון ואימה דבורה עבדה כפועלת במפעל. אחרי שמשפחתה ירדה מנכסיה, למדה חסיה בבית ספר מקצועי ולא בבית ספר יהודי. היא למדה תפירה וגילתה כישרון והצלחה רבה. לימים, המקצוע והשפה המקומית שרכשה הפכו אותה לגיבורה שהצילה רבים.
יום השואה תשע"ו | פרויקט מיוחד
נתניהו ביד ושם: "אנשי אליטות באירופה מפיצים את הנגיף האנטישמי"
האישה שכל משפחתה נטבחה מול עיניה לא מפסיקה לחייך
ילדה של אף אחד: זהבה כבר לא מרגישה אשמה ששרדה שואה
בגיל 12 הצטרפה חסיה לתנועת 'השומר הצעיר' כחניכה ואחר כך כמדריכה. ביוני 1941, גרונדו נכבשה פעם נוספת בידי הגרמנים. משפחתה של חסיה סבלה מתנאי חיים קשים והיא סייעה במצב הכלכלי כשעבדה מחוץ לגטו אצל הפולניות. בורנשטיין התגייסה למחתרת בגרודנו ועם הכניסה לגטו בנובמבר, הדריכה בני נוער במחתרת. מטרתה הייתה שבני הנוער לא יתגלגלו חסרי מעש ברחובות הגטו. ההתארגנות יצרה מסגרת חלופית עבור הילדים ובמהלך הפעולות נהגה לקרוא ספרים ולדבר איתם על עלייה והגשמה בארץ ישראל.
חסיה וחבריה החלו לבסס את פעילות הארגון המחתרתי בתוככי הגטו. לצורך כך הם יצרו מעברים בין רחובות, חצרות, בתים וסמטאות, על מנת ליצור דרכי בריחה. הם פעלו להכנת נשק קר, להשגת נשק חם ואף הקימו מעבדה לזיוף מסמכים. בתחילת 1943, חסיה בורנשטיין העבירה את המעבדה לגטו ביאליסטוק. אחרי שהגיעה לאזור והצליחה להיכנס לגטו, היא קיבלה הוראה מהנהגת התנועה לצאת לצד האחר של העיר, לחיות תחת זהות בדויה כפולניה ולשמש כמקשרת עבור המחתרת. אף שזו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, היא הצליחה להוציא תעודת זהות ורישיון עבודה גרמני, מצאה דירה ועבדה אצל משפחה של קצין אס אס גרמני. כך היא העבירה אוכל, תרופות, תחמושת וחומרים לייצור נשק בין הצד הארי לגטו.
"זו הייתה סכנת חיים", מעידה ד"ר יונת רוטביין, חוקרת במכון מורשת, "הרבה בנות נתפסו ונהרגו כך. חסיה לא הכירה את העיר ובכל זאת היא מוצאת מקום לחיות בו, מקבלת תעודת עבודה ומצליחה להעביר שם זמן רב". בסוף השנה, בשיאו של חודש אוגוסט, הבחינה בשיירת חיילים שמילאו את רחובות העיר וכך הבינה שהחיסול בגטו קרב. "היא רצה לעדכן את חבריה בגטו אך הם לא מאמינים לה", מספרת רוטביין. "רק בשתיים בלילה הם הבינו שהיא צדקה".
"שיחקה דמות אחרת 24 שעות ביממה"
כוחות הצבא כיתרו הגטו בעזרת חיילים רבים וכלי נשק שונים. חסיה נכנסה לגטו על מנת להילחם בגרמנים, אך מפקד המרד פקד עליה לשוב לצד הארי כדי שתוכל לספק להם נשק נוסף במקרה הצורך. היא הצליחה לחמוק מהגטו וצפתה בהוצאת היהודים מהגטו. היא ראתה את ניסיון המרד ואת היהודים הממתינים, ביניהם היו אמה ואחיותיה. בעיר נותרו 6 קשריות שהחליטו למלא תפקיד בגדוד הפרטיזנים ביערות ביאליסטוק. אוטו בוסה, גרמני אשר סייע ליהודים רבים, אצלו עבדה בעבר, הפך לאיש סוד ושותף משמעותי של בילצקי בפעילותה. "וכך היה", היא העידה, "כמעט שנה תמימה, עד אוגוסט 1944, לא חדל האיש מלעזור. בשלב מסוים הוא כבר לא היה עוזר בלבד, אלא הפך שותף ויוזם".
חסיה הכינה עבור פיקוד הצבא האדום מפה של ביאליסטוק שכללה נתונים מודיעיניים ואסטרטגיים. הודות למפה נכבשה העיר ללא אבדות לצבא האדום ועל כך הוענק לקשריות אות ההצטיינות הגבוה ביותר הניתן לאזרחים. "חסיה תמיד אמרה ששחקן עולה לבמה, משחק שעה וחצי ומסיים את ההצגה", אומרת רוטביין, "היא הרגישה שהיא במשחק במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע".
"התנהגה אלינו כמו אמא"
עם תום המלחמה פתחה בורנשטיין את בית הילדים הראשון להצלת ילדים יהודים בלודז'. פרדז'ה רוטברד (82) מגן שמואל הייתה אחת הילדות שהובאה לבית הילדים של בורנשטיין. "הגיעו הרבה ילדים מהמלחמה ולא היה אף אחד שיטפל בהם. חסיה עמדה בתחנת רכבת ובמקומות נוספים ואספה אותם לבית. היא אמרה לנו: 'אנחנו לא בית יתומים. אנחנו בית ילדים. כולנו משפחה גדולה'", נזכרת רוטברד.
בית הילדים הפך לחלק משמעותי ובלתי נפרד מחייה. שנה וחצי נדדה עם הילדים דרך גרמניה וצרפת. ב-1947 עלו על סיפון אניית המעפילים "תיאודור הרצל" כשחסיה אחראית על למעלה מ- 500 ילדים. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין, שם המשיכה חסיה לנהל את הפעילות החינוכית במחנה הנוער. לאחר כחצי שנה עלתה הקבוצה ארצה. עד פטירתה לפני כארבע שנים היא שמרה על קשר חם עם הילדים שבגרו.
"בפעם הראשונה שפגשתי את חסיה זה הרגיש לי כמו גן עדן", מספרת רוטברד, "היא הסתובבה בין כולנו, התנהגה אלינו כמו אמא, ישבה ליד המיטה, שמעה מה שיש לכל אחד ואחת לומר ורק רצתה לעזור ולתת". רוטברד מוסיפה: "חסיה ראתה בכל ילד רק את הטוב. גם בשנים האחרונות, כשהיינו באים לבקר אותה, זה הרגיש לנו כמו שבאנו לבקר את המשפחה".
ד"ר רוטביין מעידה כי הייתה לה "יכולת לבנות את העתיד אבל לא לברוח מהעבר. אחרי שהיא חזרה עם הילדים בשל התפיסה היא דאגה להעסיק את כל אחד ואחת מהם. ביקשה מהם לכתוב על שעבר עליהם במלחמה תוך שהיא נוטעת בהם תקווה לעתיד. היא הייתה בין הנשים הכי גיבורות בשואה. היא הייתה אחת ממעטים (שם הספר שכתבה י"א), היא לא הייתה מוכנה לוותר על קבוצת הילדים הזו. הרגישה שזו משימת חייה".
דורית מספרת על החיים בצל הסיפורים. "בתור ילדה שמעתי את הסיפורים על הילדים שלה. היא פחות רצתה לספר לנו על הקשיים. רק בגיל מאוחר יותר נחשפנו לכל שאר הפרטים". אחרי מלחמת ששת הימים, כשהייתה דורית ילדה בת 7, דפק מישהו בדלת. "זה היה בחור במילואים. הוא אומר לי 'אני מחפש את אמא שלי'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, עניתי לו 'אמא שלי גרה כאן'. והוא הסביר לי. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם הסיפורים ששמעתי. אימא שלי הייתה אימא של המון ילדים אחרים. הם היו באים לכל החתונות, ממש חלק בלתי נפרד מהמשפחה".
דורית יחד עם אחיותיה יהודית ורחלי היו מאד גאות בכך: "לא הרגשנו קנאה שאנחנו מתחלקות עם עוד ילדים. הם הסתכלו עליה בהערצה בלתי מובנת, היא הייתה עבורם כמו חצי אלוהים. לא הייתה לנו התנגשות עם זה". לדבריה, חסיה שנפטרה לפני ארבע שנים לא דיברה רבות על סיפורי המרד: "היא הסבירה שהתביישה שהיא לא סבלה במחנות והייתה בצד הארי. היא אמרה 'מה אני לעומתם?'. לקח זמן עד שהחלק הזה יצא החוצה. היא הייתה מאד צנועה. תמיד טענה ש'כל אחד היה עושה את מה שעשיתי'. מבחינתה זה היה מובן מאליו".
(עדכון ראשון: 23:06)