מדי שבוע, במוצאי שבת, היינו באים, הנכדים, לדירה הקטנה של סבא וסבתא, ברטה ויעקב (יקיצה). סבא הגיש עוגת טורט שאפה, סודה קרה, בוטנים וגרעיני חמניות שקלה.
סבתא היתה בחדרה, צמודה לטייפ סלילים, מקשיבה לתסכיתים שנשלחו אליה מהספרייה לעיוורים, או לשירים בלדינו. כששמעה אותנו נכנסים, היתה קמה ומתיישבת בכורסה. יושבת ומקשיבה לשיחת הנכדים. עטופה בצער שתיקתה. כל שבוע נראתה קטנה קצת יותר, כמו נר שנמס לתוך עצמו.
ידענו שסבתא ברטה וסבא יקיצה באו מיוגוסלביה. כשגדלתי מעט גיליתי גם שסבתא היתה נשואה קודם למישהו אחר ושאני בעצם נושא את שמו של אותו מישהו. היא לא סיפרה זאת, גם אבי לא סיפר לי. לא סיפרו, ואני לא שאלתי.
היא לא סיפרה ולא ידעתי שסבתא השותקת והעיוורת היא גיבורה. אישה שנלחמה כלביאה להציל את חיי בנה יחידה, הוא אבא שלי, צבי (צ'ירי). יותר משנתיים וחצי נשאה את הילד הקטן ביערות, כמו חתולה שאוחזת בעורפו את הגור האהוב שלה ונמלטת איתו מפני טורפים. האישה הקטנה והשותקת, שמסך אפילה ירד על חייה, היתה לוחמת אמיצה ולא ידעתי. היא לא סיפרה, ואני לא שאלתי.
יום השואה תשע"ו | פרויקט מיוחד
שלושת המלאכים שהצילו את "הילד של אושוויץ"
הגרמני שנלחם להעמיד לדין את אחרוני הנאצים: "למען הקורבנות"
עם גיטרה בלבד, נכדו של הקצין הנאצי מציל את ניצולי השואה בישראל
סבתא ברטה נולדה ב-21 ביוני 1911, בסרייבו שביוגוסלביה. אביה, אלברט אבינון, היה איש אמיד, מראשי הקהילה היהודית בעיר. אמה, לונה אלעזר, היתה דודתו של דוד (דדו) אלעזר. שם שנישא במשפחתנו בהערצה.
בגיל 9 נשלחה ברטה עם אחותה לפנימייה יוקרתית לבנות. עם תום לימודיה, שבה לסרייבו ולמדה שלוש שנים בסמינר למורות. כשהיתה בת 17 אמה מתה. בגיל 22 נישאה לפרופסור לכלכלה, אליאס אשכנזי. בגיל 28 ילדה את בנה, מירקו, ולימים היא תשנה את שמו. היו אלו חיים מאושרים של זוג הורים צעירים ובנם הקטן. כעבור שנה פרצה המלחמה והשמיים החלו להתקדר.
בסוף חודש אפריל 1941 הכול השתנה: תמו החיים שהכירה והחל פרק חדש, פרק של תלאות וייסורים. הצבא הגרמני כבש את יוגוסלביה והתקדם בסיוע הצבא של התנועה הקרואטית, "האוסטאשה", שהיתה מונעת מרגשות לאומניים חזקים ומשנאה עזה ליהודים, לסרבים ולצוענים.
מאה קילומטרים עם הילד על הידיים
עם בואו של הכובש לסרייבו, פוטרו היהודים ממקומות עבודתם, נגזר עליהם לענוד טלאי צהוב ונאסר לצאת מתחומי העיר. מי שהיה עד אתמול שכן, הפך לשונא; היהודים החלו לחוות הצקות ואלימות ברחוב.
בעלה של סבתא ואביה הבינו כי יש לעשות מעשה. כך, למרות הסגר על סרייבו, הצליחו למלט אותה ואת בנה בן השלוש אל מחוץ לעיר. אליאס אמר לברטה שיצאו ובקרוב יצא גם הוא והם יפגשו. זיכרונותיו של אבא שלי היו זיכרונות של ילד בן שלוש, וכנראה התבססו על המעט שבמעט שאמו סיפרה לו.
האם ובנה הפעוט הצטרפו לשיירת פליטים שנדדה לכיוון דרום. האישה הנמוכה והצנומה סחבה את בנה על כתפיה. "במשך שנים לא הבנתי ולא הערכתי את קורבנה", אמר אבי בשנותיו האחרונות. הוא שאל: "איך היה לה כוח?" והשיב: "כנראה אם יכולה לעשות הכול בשביל בנה יחידה". מאה קילומטרים היא נשאה את הילד, מצפה לפגוש בקרוב את בעלה. בתום ימים ארוכים של צעידה, הגיעה לעיר מוסטר, שם האם ובנה הקטן נתפסו בידי חיילים איטלקים.
בדרך שלא ברורה למשפחתנו עד היום, אביה של סבתא ברטה שמע כי בתו ונכדו נעצרו בידי האיטלקים. בעזרת שליחים העביר שוחד לקצין איטלקי. אותו קצין גם העביר לסבתא ברטה את המסר כי עליה להגיע לספליט שעל חוף הים האדריאטי, שם גרה חלק ממשפחתה. שוב הרימה את הילד על ידיה ופתחה במסע נוסף, מרחק של כמאה קילומטרים נוספים. שלושה חודשים אחרי שיצאה מסרייבו, הגיעו למחוז חפצה בספליט, בחודש ינואר הקר.
בספליט, שהיתה תחת כיבוש איטלקי, חיכו לה אחותה וגיסה. אלא שימי השקט האלה חלפו גם כן: לעיר החלו להתקרב הנאצים והאוסטאשה, וסבתא ברטה נאלצה לשוב למסע הבריחה. אחותה וגיסה הצטרפו לכוחות הפרטיזנים והיו במעגל הקרוב למפקדם, טיטו, ושהו איתו במטהו.
סבתא ברטה ובנה הצטרפו לקבוצת לוחמים. מתברר שבמקום כלשהו בדירתה היתה תמונה ישנה שלה עם כומתה, שבה נעוצה סיכת כוכב אדום. כך אבי זכר. מוזר, למה מעולם לא סיפרה על גבורתה ולא הציגה התמונה בגאווה? את המעט שסיפרה לאבי ואת רסיסי הזיכרון שנצרבו בו, גם הוא קבר בנפשו ולא סיפר במשך כל השנים, עד שהחליט לפני שלוש שנים לשתף את משפחתנו בסיפורם.
פרק נוסף במסע הנדודים וההישרדות החל. הפעם הוא היה קשה עוד יותר: אישה צעירה ובנה הקטן, ילד יחיד בקרב קבוצת הלוחמים, נעו ונדו, חרדים לגורלם. במשך יותר משנתיים וחצי צעדו ביערות, יודעים שהגרמנים והקרואטים שורצים מסביב. בלילות היו יוצאים הפרטיזנים לפעולות בעורף האויב, ובבוקר שבים מותשים, חלקם פצועים ומדממים. אלו התמונות שאבי זכר, ושסבתי לא דיברה עליהן.
מכיוון שלא סיפרה, לא יכולנו לדעת עד כמה היו קשים ייסוריה. אבל הדברים שסיפר אבא לפני כמה שנים הבהירו מה עבר עליה - אישה צעירה שחייה הנוחים הפכו לסיוט. הרעב היה כה קשה, שאבא סיפר כי היו ימים שבהם בכה וילל מרוב רעב. בחיוך עצוב סיפר על "יום חג", כדבריו. "אימא הביאה שילדה של אשכול ענבים, בלי ענבים, ואת זה אכלתי בתאווה", נזכר ברעב שממש הכאיב. הם העזו ונכנסו מדי פעם לשדות חקלאיים, בתקווה ללקט מעט מזון. באחת הפעמים ירי פגזי מרגמה בסמוך אליהם התיז רסיסים, שכמה מהם פגעו בראשו של הילד מירקו ופצעו אותו.
"אלו היו ימים של פחד ואימה שקשה לתאר", סיפר אבא בעדותו המאוחרת. האם נלחמה על חיי בנה, שכנראה היה מעמסה על הכוח הלוחם. באחד הלילות חצתה הקבוצה אגם שבחופיו היה ממוקם אויב. לברטה נאמר לסכור את פי הילד, והזהירו אותה שלא יוציא אפילו הגה אחד. "אימא שמה בכוח יד על הפה שלי. זה זיכרון חזק שנצרב בי", סיפר וציין כי הדבר חזר על עצמו עוד כמה פעמים.
אחרי כשנתיים וחצי של מסע בריחה המלווה בפחד מתמיד, הם התגלו בידי חיילים איטלקים. ברטה המותשת ובנה הקטן נלקחו לעיירת דייגים בשם ולה לוקה באי קורצ'ולה שבים האדריאטי. הם הוכנסו למחנה מעצר. לפתע, דווקא כשהם כלואים, ידעו מעט שקט. "שם היה פתאום טוב", סיפר אבי בעדותו, "במחנה חלף הפחד מפני החושך, הרעב והחשש המתמיד שניתפס".
לא צריך להפריז בתחושת השקט והנוחות. החיים במחנה היו תחת פקודות הצבא האיטלקי, שפעם אחת אף הוציא להורג 13 מהעצורים, כנקמה על מבצע שהתבצע באזור ובו חיסלו הפרטיזנים 13 קצינים נאצים. אט אט השמיים החלו להתבהר מעט. ארצות הברית שחררה את דרום איטליה ויחסם של האיטלקים במחנה השתפר. עד שיום אחד הם פתחו את שערי המחנה.
באחד הימים שטה בסמוך לעיירה ספינת דייגים עלובה, שהובילה לוחמים פרטיזנים פצועים לעיר הנמל בארי שבדרום איטליה. לא ידוע מה עשתה סבתא, אולי הפצירה בצוות הספינה כי ייקחו אותה עם הילד הקטן שעל ראשו עדיין סימני הפציעה. אבל כנראה האישה הצנומה גילתה גם ברגע זה עוצמות שלא ניתן היה לעמוד בפניהן - והשניים הועלו לספינה ושטו לאיטליה.
לברטה כבר נודע כי בעלה, אליאס, לא ישוב אליה עוד. עם כניסת הנאצים לסרייבו הוא היה מראשוני היהודים שנלקחו למחנה ההשמדה יאסנובאץ שבקרואטיה. היה זה מחנה השמדה עצום, שבו נרצחו בין חצי מיליון ל-600 אלף איש, מרביתם סרבים. מתוך מאות אלפי הקורבנות, 30 אלף היו יהודים ועוד אלפי צוענים.
הגלות הוחלפה בקיבוץ
שבורה וכואבת הקימה סבתא תא משפחתי חדש. היא נישאה ליעקב רומנו, גם הוא יהודי מיוגוסלביה, שלחם בשורות הפרטיזנים. עוד בטרם הסתיימה המלחמה, בשנת 1944, העפילו לארץ ישראל ואפילו זכו בסרטיפיקטים שאפשרו את כניסתם.
על סיפון האונייה העיר אחד מאנשי הבריגדה היהודית לברטה כי מירקו אינו שם שמתאים לחיים בארץ ישראל, והמליץ לשנות אותו. הילד הקטן, שלפתע חש חופשי, קפץ והתרוצץ בסמוך. "הוא קל רגליים כמו צבי", אמר לה השליח, "קראי לו צבי". והיא שינתה את שמו של בנה יחידה. השם הגלותי הושלך והוחלף בשם ארץ-ישראלי.
האונייה עגנה באלכסנדריה ומשם נסעו ברכבת למחנה עתלית, שם שהו שלושה שבועות. מעתלית הגיעו לקיבוץ אפיקים בעמק הירדן, שבו חיו כבר יוצאי תנועת הנוער "תכלת לבן" מיוגוסלביה.
מהיום שבו נולד לא נפרדה ברטה מצבי. כעת, בחיי הקיבוץ בהם בחרה, נאלצה להלינו בבית הילדים. הוא לא סיפר לה כי לעתים התעורר מבועת בלילות, צועק את שמה ומתגעגע לאביו. נוטר שהכיר את סיוטי הילד היה מרגיע אותו. כשהחל הילד להתאקלם בחברת הילדים הצברים, הופרד שוב מאמו: הוא ושאר ילדי הקיבוץ פונו לחיפה במלחמת העצמאות, עת הכוחות הסורים התקרבו לאפיקים, אחרי שכבר כבשו את צמח, שער הגולן ומסדה.
אני לא יודע מה עבר על סבתא באותם ימים. הילד שעל חייו נלחמה נלקח הרחק ממנה. אם ציפתה למעט שקט וביטחון, הנה שוב האדמה רעדה מתחת לרגליים. רק לפני כמה שנים אבא שלי סיפר כי הסיוטים שבו והוא החל להרטיב בלילות, כשהוא כבר בן 10. בהמשך נולדו לסבתא ברטה ולסבא יעקב שני ילדים, אריה ואברהם.
נראה שבכך היא חשה שתמה משימתה להציל חיים וליצור חיים חדשים. המאמץ האדיר והקושי בימי המנוסה נתנו בה את אותותיהם - גופה היה כה חלש והיא חלתה תדירות. בשנות ה-50 לחייה התעוורה, כאילו לא רצתה עוד קשר עם העולם שהתאכזר אליה. שתיקותיה היו ממושכות וניכרה בה רק דאגה מתמדת לשלום 12 נכדיה. לילה אחד הלכה לבית הילדים והניחה שן שום מתחת המזרון במיטת אחותי הפעוטה, להגן מעין הרע.
אחרי שבעלה יעקב נפטר, שקעה בדיכאון עמוק, ובליל שבת 19 באוקטובר 1990, מתה. 20 שנה אחרי מותה סיפורה נשמע לראשונה, כשאבי השתתף בסמינר ביד ושם. הוא פרץ אז בבכי, אולי לראשונה בחייו. "היום אני מכה על חטא. עשיתי עוול לאמי, שהיתה אשה גיבורה ואמיצה", אמר. "אני יושב כאן בזכותה. לא הערכתי את קורבנה. אני מקדיש את סיפורי לאימא הקדושה הזאת".