ההיסטוריה מוכיחה: היטלר תמך בהגירה יהודית לארץ ישראל

חבר הפרלמנט ממפלגת הלייבור הבריטית וראש עיריית לונדון לשעבר קן ליווינגסטון עורר זעם רב כשאמר כי "היטלר תמך בציונות". גם לאחר שהושעה ממפלגתו בשל כך הוא סירב לחזור בו מטענתו, שלפיה "כשהיטלר ניצח בבחירות ב-1932 המדיניות שלו הייתה שצריך להעביר את היהודים לישראל. הוא תמך בציונות לפני שהשתגע והרג שישה מיליון יהודים".

ליווינגסטון אף ציין כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אמר בעצמו כי היטלר לא רצה להשמיד את היהודים, אלא רק לגרש אותם. נתניהו אמר את הדברים השנה, כשנאם בקונגרס הציוני העולמי בירושלים, והזכיר את רעיון השמדת העם היהודי כיוזמה של המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. "היטלר לא רצה להשמיד את היהודים באותו זמן, הוא רצה לגרשם", אמר נתניהו בהתייחסו לנובמבר 1941.

בבריטניה ובישראל התרעמו על דבריו של ראש העירייה לשעבר והאשימו אותו באנטישמיות. ואולם, ניתן למצוא בסיס היסטורי חלקי לדבריו – בטרם עלה רעיון "הפתרון הסופי" של יהודי אירופה, אכן נעשו בגרמניה הנאצית כמה צעדים שנועדו לגרום להגירת היהודים, וארץ ישראל אכן הייתה פתרון אפשרי לכך. עם זאת, הצעדים ודאי לא נעשו מתוך תמיכה ברעיון הציוני.

עוד על סערת האנטישמיות במפלגת הלייבור הבריטית:
לאחר השעיית חברי הפרלמנט: תיחקר האנטשימיות במפלגת הלייבור
הרצוג להנהגת הלייבור: "בקרו ב'יד ושם' ולמדו את העובדות"
חברת פרלמנט בבריטניה הציעה להעביר את ישראל לארה"ב - והושעתה

פרופ' משה צימרמן, מומחה להיסטוריה של גרמניה מהאוניברסיטה העברית, הסביר כי "המטרות של הציונות והמטרות של הנאצים והיטלר, היו בסופו של דבר דומות", אך הבהיר כי הטעות היסודית בדבריו של ליווינגסטון "היא שהיטלר אינו יכול להיות ציוני מפני שהוא אנטישמי ושונא את כל מה שקשור לכל דבר יהודי, כולל הציונות".

עם זאת, ציין, "יש משהו במה שליווינגסטון אומר". לדבריו, "הנאצים רצו להיפטר מהיהודים ורצו שהם יעזבו את גרמניה. כמו כן, היהודים לא היו מעורבים בשאר הגרמנים – דהיינו, הציונים היו נגד התבוללות ולכן הייתה להם שפה משותפת. הם הגיעו למצב שבו הם שיתפו פעולה, אבל בצורה בלתי מאוזנת. מי שלחץ הייתה גרמניה הנאצית ומי שנאלץ לשתף פעולה היו הציונים. המניעים היו שונים".

צימרמן טען כי הדרך שבה ניסח ליווינגסטון את דבריו היא שהבעירה את האש. "אם הוא היה אומר שהציונות והגרמנים מצאו שפה משותפת, אולי היו מתרגזים על זה אבל היה קשה מאוד להתנגד לכך. הניסוח כאן קובע מאוד. ברור שבימים אלה, שבהם ישראל תמיד עומדת על המשמר מפני גילויי אנטישמיות, וכשאנו מצויים בפתחו של יום השואה, זה הזמן הפחות נכון לבטא את הדברים בצורה חריפה, אמר.

לעומת זאת, הוסיף כי "ברור שגם התנועה הציונית צריכה לדעת את ההיסטוריה שלה. לכן ליווינגסטון חזר על מה שאמר בשעתו נתניהו על כך שהמופתי הוא זה שהגה את תכנית הפתרון הסופי, בעוד שהגרמנים רצו בשעתו 'רק' להיפטר מהיהודים ולשלוח אותם לפלסטינה. ליווינגסטון נתלה באילן שנוח מאוד להיתלות עליו - נתניהו שגה, ונח להתלות בשגיאה".

הוא הבהיר כי "לומר שהנאצים והיטלר רצו לגרש את היהודים לפלסטינה, לא אומר שהם בעד הציונות. זו לא תמיכה בציונות, הם תומכים רק בגירוש יהודים מגרמניה. בעקיפין נוצר מצב שבו הציונים הם אלה ש'מרוויחים' מרצון זה. צריך להיזהר בניסוח ויש להיות היסטוריון מקצועי כדי לנסח אמירות כאלה. נתניהו אינו היסטוריון מקצועי, וכך גם ליווינגסטון. הם נגררים לאמירות לא מדויקות, אבל כאלה שיש להן בסיס שחבל שהוא קיים".

בספרו של ההיסטוריון פרופ' שלמה אהרונסון "היטלר, בעלות הברית והיהודים", הוסבר כי במרץ 1933 החל גל פגיעות ראשון נגד היהודים ורכושם, ובהמשך החלו חרם כלכלי על היהודים וחקיקה אנטישמית. הנאצים, שחששו מפני חרם כלכלי מצד יהודים מרחבי העולם ורצו לגרום לעזיבת יהודי גרמניה, הוליכו להסכם בין ממשלת הרייך השלישי לבין מוסדות ציוניים, "הסכם ההעברה", שהשאיר בידי המהגרים חלק מרכושם בדמות סחורות ייצוא והקל על קליטתם בארץ ישראל. ההסכם, שנחתם בין ההסתדרות הציונית לשלטון הנאצי, אפשר ליהודי גרמניה למכור נכסים ורכוש בטרם יופקע בידי השלטונות, וכן להעביר לארץ ישראל את התמורה ממכירת הנכסים, ובכך להקל על הגירתם לארץ ישראל.

האינטרס הגרמני היה להחיש את המדיניות שתוביל לגרמניה "נקייה מיהודים" ולהתמודד עם החשש מפני חרם כלכלי מצד יהודי העולם על גרמניה. כמו כן, כתוצאה מההסכם הפיקו הגרמנים רווח כלכלי גדול מאוד, משום שהיהודים נאלצו למכור לגרמנים את רכושם ואת נכסיהם במחיר נמוך בהרבה מערכם האמיתי.

לפי אהרונסון, אחרי הגל השני של רדיפות יהודים ב-1935, כאשר עשה המון מוסת פרעות ביהודים ברחבי המדינה וחוקקו "חוקי נירנברג", הגיע הגל השלישי ב-1938 ושיאו ב"ליל הבדולח". אהרונסון הסביר בספרו כי המטרה הייתה להשתלט לגמרי על רכושם של היהודים ולגרום להגירה המונית מגרמניה. לשם כך הוקם "המשרד המרכזי להגירה יהודית" של הגסטאפו. תחילה הוקם גוף כזה בווינה בקיץ 1938, בניהולו של אדולף אייכמן.

בידיעה בעיתון "דבר" מדצמבר 1938 נכתב כי "מטרתו של היטלר היא לאלץ את היהודים לצאת מגרמניה". בידיעה תואר גם רצונו לגבות סכומי עתק מהיהודים במדינה, ומיהודי העולם כמי שערבים להם. מהכתבה בעיתון עלה כי מטרת ההודעה הרשמית מטעם ממשלת היטלר הייתה "להרגיע במקצת את הרוחות הסוערות בעולם הנאור". לכן, על פי הידיעה, הבטיחה ממשלת גרמניה ש"אין לה בשאלת היהודים כל כוונה אחרת זולת זו שהיהודים יהגרו מגרמניה לארצות אחרות".

כמה חודשים לפני כן, באוקטובר 1937, אייכמן אף הגיע לארץ ישראל עם מפקדו במחלקה היהודית של סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, האס-דה, כדי לבחון את הפתרון של ארץ ישראל ל"בעיית היהודים" בגרמניה. הביקור נמשך רק יום אחד. כמו כן, היו באותה תקופה קבוצות של צעירים יהודים שהכשירו את עצמם לעבודה חקלאית בחוות בגרמניה ובאוסטריה, ובזכות הכשרתם אפשרו להם הבריטים להיכנס לארץ ישראל.

"לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היה היטלר מוכן להתיר את צאתם של יהודים לארץ ישראל, שהייתה לכאורה 'בית לאומי' ליהדות העולם על פי הצהרת בלפור וכתב המנדט של חבר הלאומים, ובשלב מאוחר יותר הייתה יכולה להיעשות לישות יהודית ריבונית", כתב פרופ' אהרונסון. "ברור שהאופציה הזאת הייתה בעייתית מנקודת ראות נאצית, אבל היטלר הכריע בעד ההגירה היהודית לארץ ישראל, ובלבד שהיהודים יעזבו את גרמניה".

יתרה מכך, אהרונסון טוען כי לנוכח המרד הערבי בארץ ישראל בשנים 1939-1936 להיטלר אף צמח יתרון נוסף מהגירת היהודים לארץ ישראל: "לא זו בלבד שייפטר מן היהודים בגרמניה, אלא גם ישסה אותם – בעצם בואם – בשלטונות הבריטיים בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו, כגורם שיעורר תסיסה אנטי-בריטית בקרב הערבים", הוא כתב.

(עדכון ראשון: 18:39)