לא עוד "מחבל בודד": מה תהיה תגובת ישראל לפיגוע של חמאס?

(ח"כ יעקב פרי לאולפן וואלה: "לישראל עדיף להכיל את הפיגוע")

תעלומה אחת כבר מאחורינו: זהותו של הפצוע הקשה מהפיגוע באוטובוס בירושלים, שנחשד כמחבל המבצע, התגלתה אמש (רביעי), זמן קצר לאחר שיצאה ההודעה מבית החולים על מותו. מדובר בעבד אל-חמיד אבו סרור, בן 19 ממחנה הפליטים אל-עיידה, ממש על הגבול בין ירושלים לבית לחם. חמאס הודיע כי מדובר באחד מאנשיו בקבלת אחריות מהוססת ומעט יוצאת דופן, נוסח "ללכת עם ולהרגיש בלי" - אחת מתמונותיו של המחבל פורסמה עם צעיף חמאס, ותמונה אחרת עוטרה בסמל הארגון ובסמלה של האינתיפאדה השנייה.

הארגון אמנם הודיע כי מדובר באחד מאנשיו, אך אתר האינטרנט שלו פתח בציטוט מאתר פייסבוק "ציוני" פופולרי כדי לספק את המידע הראשוני על כך. אף אחד מבכירי הארגון לא מיהר להכריז בגאווה על אחריות חמאס, אבל נראה שכל ילד בבית לחם, בגדה המערבית וברצועת עזה כבר יודע היטב דרך הרשתות החברתיות מיהו הארגון העומד מאחורי הפיגוע. במעשה המעורר תחושת דז'ה-וו לימי האינתיפאדה השנייה, פתחה משפחתו אמש סוכת אבלים בבית לחם, ועל פי דיווחים מקומיים, אף חולקו ממתקים לעוברים ושבים כדי "לחגוג" את מותו.

לקריאה נוספת:
המחבל מהפיגוע באוטובוס איים: "אל תדאגו, היום שלהם יגיע"
הערכה: המטען בירושלים התפוצץ מוקדם מהמתוכנן
"היא צעקה - אמא כואב לי": אם שנפצעה עם בתה בפיגוע משחזרת

אבו סרור אינו עוד אחד מאותם "מחבלים בודדים". הוא היה מוכר לכוחות הביטחון הפלסטיניים וכנראה שגם לישראליים ברמה כזו או אחרת. אחד מבני משפחתו נהרג במהלך החצי שנה האחרונה בעימותים עם כוחות הביטחון הישראליים לא הרחק ממקום מגוריו של אבו סרור. שם משפחתו מוכר לכל רכז שב"כ, שכן בינואר 1993, מאהר אבו סרור, יחד עם שני בני משפחה נוספים, נאסר ומחמוד, רצח את המפעיל שלו בשב"כ, חיים נחמני. מאהר קבע פגישה עם נחמני בדירת מסתור ברחוב התיבונים בשכונת רחביה בבירה, והסתער עליו עם סכין. לאחר מכן הצטרפו אליו שני בני המשפחה וסייעו לו ברצח. כעבור שבוע נתפסו נאסר ומחמוד, אך מאהר חמק פעם אחר פעם מידי כוחות הביטחון עד שנהרג במהלך הוצאה לפועל של פיגוע אחר בצומת הגבעה הצרפתית ביולי 1993.

הודעת האחריות המגומגמת ממחישה את הדילמה שליוותה את הנהגת חמאס מרגע ביצוע הפיגוע. האם להצהיר במפורש על הקשר לפיגוע ולהסתכן בהיגררות לעימות עם ישראל, או שמא לטשטש עקבות? הידיעה על מותו של המחבל ככל הנראה פתרה את ההתלבטות. הודעה כי "השהיד" הוא בן הארגון כנראה הייתה שווה את הסתכנותה של צמרתו, והצליחה לקנות לחמאס עוד כמה נקודות בדעת הקהל הפלסטינית.

כאן בעצם מתחילה הדילמה הישראלית בנוגע לתגובה הראויה לקבלת האחריות. אמנם ייתכן שלא הייתה כאן פקודה ישירה של אחד מראשי חמאס לעשות כך או אחרת, ומטען החבלה המאולתר יחסית מעיד גם על תשתית צבאית לא מתוחכמת במיוחד, אולם ההנחיה הכללית של צמרת הארגון בעזה ובחו"ל לפעילים בגדה ברורה: להוציא לפועל כמה שיותר פיגועים בכל מקום אפשרי, על מנת להחיות את "אינתיפאדת היחידים". התקווה הגדולה של ראשי חמאס היא ש"ההצלחה" של אבו סרור תוביל לחיקוי המעשה, כלומר שצעירים נוספים יקבלו השראה מהמעשה ויוציאו לפועל פיגועים קשים יותר מאלה שהתרגלנו אליהם בששת החודשים האחרונים.

ומה אמורה לעשות ישראל במקרה שכזה? הרי האחראים להנחיה יושבים בעזה וזהותם ידועה. אם תחליט ישראל לצאת לפעולה נגד האחראים – קיימת הסכנה כי תתרחש הסלמה של ממש מול הרצועה. לעומת זאת, הימנעות מתגובה תשמש "אור ירוק" לחמאס שהוא יכול להמשיך ולהוציא לפועל פיגועים כאוות נפשו בגדה, מבלי שיישא באחריות.

הדילמה הישראלית מתרחשת בזמן התנהלותם של דיונים אינטנסיביים מול הרשות הפלסטינית בנוגע להפסקה או הפחתה של פעילות צה"ל בערי הגדה המערבית, שמטרתם למנוע את הפסקת התיאום הביטחוני בין הצדדים. הרשות עומדת על שלה ודורשת להפסיק את הפעילות בכל הערים לפי לוח זמנים מוסכם, ולא מסתפקת באזור אחד או שניים. הפיגוע בירושלים ומקום מגוריו של המחבל מרחיקים את האפשרות שישראל והרשות יצליחו להגיע להסכמה בנושא הזה, והתיאום ככל הנראה הביטחוני יישאר כשהיה. הפרדוקס הוא שזו בעצם הייתה מטרתו המרכזית של חמאס.