חיילי צבא האמת של אלאור מציגים: מפגן הזעם המוסרי ביותר בעולם

החיילים בצבא האמת של אלאור אזריה אכזבו. המארגנים ציפו לרבבה, אבל רק אלפים בודדים הטריחו את עצמם למפגן התמיכה המוסרי ביותר בעולם בחייל שירה למוות במחבל מנוטרל בחברון ומואשם בהריגה. אלה שכן הגיעו אמש (שלישי) לכיכר רבין התבקשו על ידי מנצח התזמורת, הח"כ לשעבר שרון גל, בימים אלו יועץ התקשורת של המשפחה, "להפגין אהבה", אך נראה כי העשרות – לכל הפחות – שאיחלו "מוות לערבים ולשמאלנים", לא קיבלו את המסר.

חזי מאורנית הגיע לבד עם כיסא מהבית והוא לא נראה מוטרד במיוחד. "אני לא שופט את החייל, זה באחריות הצבא, אבל צה"ל צריך לדעת שהעם עם החייל", הוא אומר בישיבה מול מרכז הבמה, רגע לפני שהכול מתחיל. "אין פה פייר-פליי", הוא מוסיף לפני שאישה מבוגרת קוטעת אותו בשאלה איפה יש מדבקות עם טוויסט ברוח ימים אלו - "הקם להורגך השכם לחסלו". ברקע נשמעים המפגינים שרים "אם לא תחזירו את הילד, נהפוך את המדינה" שלקוח מהיציעים של טדי, והחגיגה מתחילה.

גם משה שושן, שהגיע מבנימינה עם קפוצ'ון של בית"ר, כובע של פרארי ודגל ישראל, רגוע למדי. בקול שקט וחצי חיוך הוא מסביר מה שהרוב המוחלט כאן חושב – הצבא הפקיר את אלאור. "עושים לו עוול. מחפשים את הש"ג. אם היה מפקד שהיה נותן הנחיות ברורות מהתחלה, כל זה לא היה קורה", הוא מצביע על הבעיה, לדבריו, ומוצא גם אשמים: "שר הביטחון כבר אמר שרצח, שהוא חייל שסרח. זה לא בסדר".

לקריאה נוספת:
אביו של החייל היורה: "העצרת נועדה לתמוך במי שיגיע לאותו מצב"
"לוחם או כלום": בדיוק כשאלאור צעד בדרך המלך - הוא לחץ על ההדק
מושיק עפיה יופיע בעצרת למען החייל היורה: "לא צריך לחלק פרחים למי שבא להרוג יהודים"

משה הגיע עם בנו, נער בן 16 שכבר חושב על העתיד. "הוא גרר אותי לפה. אמר לי: 'אבא, אם דבר כזה היה קורה לי, לא היית הופך את המדינה?' ישר אמרתי לו: 'תעלה לאוטו, נוסעים'". לדבריו, הבן כבר הספיק לארגן בשבועות האחרונים הפגנה מול בסיס צה"ל. "באנו כי זה צו השעה", הוא מסכם.

שרון גל, עם חיוך מופגן ואקרובטיקה מילולית מרשימה, נראה לפרקים כמו חתן שמחה. בזה אחר זה העלה את אורן חזן, סאבלימינל (איפה הצל?) ואמנים נוספים לבמה, שבה הוצג לראווה השלט עם הטעות המביכה בשמו של החייל: "משחררים את אליאור". רק ילד קטן עם חיוך שחילק לי פתק "שנזכה לבער את החמץ האמיתי – שוברים שתיקה ובצלם", הזכיר שוב את הפער המעוות בין הסיסמאות המחבקות של המארגנים למפגינים. "שישרפו לכם את הכפר", צעקו כמה מהם עם דגלי כהנא חי בין השירים. גבר אחר לבוש כתום ועניבה של דגל ישראל, שעמד בצד ההפגנה עם שלט קונספירטיבי, הציע לבדוק אם יש עליי מטען ואולי גם לחסל אותי. נשים בגיל העמידה הצטרפו אליו, קיללו אותי ואיחלו לי מיתות שונות וכואבות במיוחד. אין ספק, עבודתו של שרון גל מורגשת כאן היטב.

למרות זאת, הקהל לא נראה צמא במיוחד במה שיש למנחה או לזמרים להגיד. כשאמו של אזריה, אושרה, עלתה לבמה, הם השתתקו "ונתנו כבוד", כפי שרבים מהם דרשו בצעקות. "אני זוכרת כשסיימת את מסע הכומתה, לבי התמלא גאווה. קרנת מאושר. ככל שהזמן עובר, אני רואה שהאור הזה כבה, ועם זה הכי קשה לי להתמודד", אמרה ונשברה בדמעות. גם המתנגדים לעצרת ודאי היו חשים צביטה בלב.

החג השנה הגיע מוקדם כנראה לבתי הדפוס. לא היה איש בקהל שלא החזיק או התעטף בדגל או חולצה מזהה: החל מדגל ישראל, חולצות סוף מסלול ודגל משיח ועד לאלו של בית"ר, להב"ה וכהנא חי. ילדים על כתפי הוריהם, זוגות אוהבים עם חולצות ועליהן כיתובים גזעניים – זה היה מפגן אהבה ביזארי ביותר, שספק אם המשתתפים בו מודעים לדיסוננס הזה. אחד הנערים מתבאס שלא ראה את הנולד: "חבל, הייתי בא עם החולצת להב"ה שלי", סינן בעצבנות לחברו בקהל והסתפק בדגל ישראל.

בן ומאור מקריית אונו זיהו את ההזדמנות העסקית ובאו למכור אוכל הפגנות קלאסי – מים קרים ו"שלוש בייגלה בעשר". לשאלתי אם הגיעו בשביל הביזנס או הפלז'ר שבתמיכה באלאור הם עונים: "גם וגם". בעוד שנה הם יתגייסו – האחד רוצה מסתערבים, השני גולני – אבל הם יודעים כבר מה החייל היה צריך לעשות. "כל הכבוד לו, הוא לא צריך להיכנס לכלא", קבעו, אם כי אחד מהם הטעים כי אכן "מדובר במקרה מורכב".

"שלחנו אותו לקרב וצריך להחזיר אותו הביתה", מסביר לי רן כרמי בוזגלו מאשדוד, בן לניצולי שואה שהוסיף את שם המשפחה האחרון בעקבות הדברים שנשא יאיר גרבוז באותו המקום בדיוק לפני שנה. "זו הפגנה נגד כל הסיכויים: הילכו אימים על אמנים, איימו שיפגעו בהם כלכלית, אני יודע כי אני בעניינים".

לדבריו, יש מקום לאופטימיות. "הלחץ הציבורי עובד. הנה, הם ירדו מהעץ הגבוה של רצח ועכשיו זה הריגה. עצם זה שהוא יוצא לחופשת חג אומר שזה עובד. לא רק שהוא לא צריך להיות מואשם – הדרישה שלי היא שהוא יחזור לתפקידו המקורי ביחידה".

בוריס, כמו בודדים נוספים, הגיע עם כומתת כפיר לראשו. "הלב שלי בכפיר, הילדים שלי משרתים שם", הוא אומר לי כשחמום מוח לידו מנסה להפריע לו לדבר עם "התקשורת החארות". "אני לא יודע, אני חושב שכל המדינה צריכה להיות פה, הוא גיבור", מוסיף בוריס.

בדרך חזרה אני עובר בבתי הקפה הסמוכים, תוהה אם הקלישאה על יושביהם נכונה במקרה הזה. זוג צעירים חייכני שאני מפריע לו באמצע דייט שולח אותי הביתה עם סטריאוטיפ סדוק. "תראה, אני יוצא סיירת, מכיר את האירוע וחקרתי אותו, אין אפס. 12 דקות אחרי שהמחבל מנוטרל, כשיש לו מפקדים בשטח, הוא עשה הוראה נגד מה שצריך לעשות", קובע טיראן רום מקיבוץ יגור. "אתה שואל אותי אם הייתי עושה אותו הדבר? סיכויים מאוד גבוהים שכן".