שמואל וילנברג, אחד מ-67 היהודים שנמלטו ממחנה ההשמדה טרבלינקה בעקבות המרד שפרץ במחנה שבפולין באוגוסט 1943, הלך לעולמו ביום שישי האחרון בגיל 93. "הופתענו מעוצמת החיבוק והאהבה שקיבלנו מהציבור", סיפרה בתו, האדריכלית אורית וילנברג-גלעדי, בריאיון לאולפן וואלה! NEWS, "אבי הוביל במשך שנים קבוצות של בני נוער בסיורים במחנות ההשמדה בפולין ונתן את נשמתו להדרכה ושימור הזיכרון של הנרצחים בטרבלינקה".
וילנברג-גלעדי סיפרה על שנות התופת שעברו על אביה במלחמה והרגע שבו הבין כי משפחתו נספתה. "טרבלינקה היה מחנה ההשמדה הנוראי ביותר. הושמדו בו כמעט מיליון יהודים, רוב יהדות ורשה הושמדה שם. זה מחנה שהיה בית חרושת למוות. לא היו שם בכלל חיים. השמידו שם בערך 7,000 איש ליום. זה נתון מחריד שלא ניתן להעלות את הדעת. היה במחנה סגל מצומצם של עובדים, שנבחרו באולפן אקראי לגמרי. אבא שלי התגלגל באחד המשלוחים להיות בסגל. הוא חי בגיהינום הזה 11 חודשים. מתוך הגיהינום הצליחו למרוד. הוא היה בפלוגה שעסקה במיון הבגדים והשאריות של מתים ושליחתם חזרה לגרמניה. אחד מרגעיו הקשים היה כשהוא זיהה את הבגדים של אחיותיו, הקטנה והגדולה. הוא הבין ששתיהן כבר לא בחיים".
לקריאה נוספת:
ניצולים העידו נגד השומר מאושוויץ: "אם הצלעות בלטו - הלכת למשרפות"
"הערך מוטל בספק": התיכון בירושלים שמתנגד למסעות לפולין
"זה היה עולם אחר": מכתביה של ההולנדית שהייתה ביודנראט
על המרד סיפרה הבת: "באיזשהו שלב האסירים הבינו שהגרמנים בונים נשקייה. הם בנו חדר מבטון עם דלת ברזל חזקה, ומכיוון שיהודים היו אלה שתחזקו את המחנה, היו מסגרים שהתבקשו להציב מנעול לדלת הזאת והם הכינו שני מפתחות. האחד ניתן לגרמנים, והשני נשאר אצלם. מהר מאוד הם התארגנו ופשוט פתחו את הנשקייה וזרקו נשקים לאסירים ורצו לגדרות. חלק גדול מהאסירים מתו במנוסתם ורק מעטים הצליחו שרדו. אבי היה אחד מהם. הוא נס על נפשו לבדו. הוא הצטרף לפרטיזנים, אחר כך הצטרף לצבא פולין ומשם המשיך לישראל. עבד שנים במשרד השיכון".
חרף זיכרונות הזוועה, וילנברג המשיך בחייו, הקים משפחה והשתדל לשמור על אופטימיות. "רק בדיעבד הבנתי שחוויתי ילדות לא קלאסית. אבא שלי היה איש מיוחד. הוא איש אופטימי, שמח ותאב חיים בצורה בלתי רגילה. הוא דיבר על טרבלינקה בצורה הכי רגילה והכי ספונטנית. כל דבר הזכיר לו את טרבלינקה - כשהוא אכל, כשהוא הלך. אצלי במערכת הדימויים, טרבלינקה היא אחד מהדימויים הכי חזקים. לא הכרתי שום דבר אחר", סיפרה הבת על החיים בצל אב ניצול שואה.
"בשנים האחרונות הוא חלם חלום קטן. הוא היה גם לוחם וגם חולם. הוא רצה להקים בכניסה לטרבלינקה מרכז הסברה והדרכה. כשהוא היה מגיע לשם באופן טבעי, בגלל אופיו הכריזמטי, היו מתקבצים סביבו אנשים. כשהקשיבו לו הייתה נעתקת מהם הנשימה. הוא הבין שהוא אחרון המסבירים וגם הוא לא יחיה לנצח. טרבלינקה הושמדה כמעט לגמרי מפני האדמה. מה שנשאר ממנה הוא רק האנדרטה שנבנתה בכניסה אליה. כשמגיעים מבקרים ללא הדרכה הם מגיעים למעשה לקרחת יער, שאולי אפילו יכולה להיות פסטורלית, ולא מפנימים את גודל הזוועה שהתחוללה שם. זאת הצוואה שלו. התחלנו לפעול נושא: תכננו תכנית עבודה, הקמנו עמותה לגיוס כספים לצורך בניית המרכז הזה, וכשנקום מהשבעה הדבר הראשון שנעשה אני ואמי, המנוע מאחוריו, הוא להגשים את הצוואה", הוסיפה.
הלווייתו תתקיים מחר בשעה 15:00, במושב אודים.