טיפלו בקשישים במשך יותר מעשור - ועומדות בפני גירוש

במשך 13 שנה טיפלה רושל מנדל, אזרחית הפיליפינים, במיכאל גבאי, נכה צה"ל פגוע עמוד שדרה. אינדרוואני האמין אראצ'יג מסרילנקה טיפלה בקשישה במשך 17 שנה, עד שזו הלכה לעולמה בגיל 101. עכשיו עומדות השתיים בפני גירוש מישראל, וזאת על אף שהפכו חלק בלתי נפרד מהמשפחות – ובעוד שבמדינות מוצאן לא נותר להן איש. "מדינת ישראל נוהגת בהן בבחינת 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת'", אמרה בתו של גבאי. סיפוריהן של השתיים מעלים שאלה עקרונית בדבר יחס המדינה לעובדים זרים שהיא מייבאת ומאפשרת להם לשהות שנים ארוכות ולטפל בזקוקים לכך, אך מפנה אליהם את גבה עם מות המטופלים.

מנדל, בת 46, הינה רווקה ללא ילדים, שהגיעה לישראל מהפיליפינים לטובת עבודה בסיעוד בשנת 2002. עם הגעתה החלה לעבוד בביתו של גבאי, נכה צה"ל, אותו סעדה עד שהלך לעולמו במאי האחרון. לאחר מותו פנתה לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים בבקשה להסדרת מעמדה, אך זו נדחתה. מנדל ערערה על ההחלטה לבית הדין לעררים בירושלים, שהוציא בינתיים צו ביניים שימנע את גירושה עד לקבלת החלטה בעניינה.


עוד בוואלה! NEWS:
יעקב היה בדרך ל"שידוך", ישראל מיהר לחתונה: סיפורי ההרוגים בתאונה
לאחר דיונים, גזרי דין, ערעורים והכרעות: אולמרט ייכנס היום לכלא
ניסיון פיגוע רביעי ביממה: מחבלים ניסו לבצע פיגוע ירי בשער שכם ונורו

במהלך השנים נוצר קשר עמוק בין גבאי ומשפחתו למנדל: "למרות שהחודשיים האחרונים היו מאוד אינטנסיביים וההידרדרות של אבי הייתה מהירה ואגרסיבית, רושל לא הייתה מוכנה לצאת לחופשות", מתאר רועי, אחד מארבעת ילדיו של גבאי, בערר שהוגש לבית הדין. "התעקשנו שתתנתק מעט כדי לשאוב כוחות, אך היא לא הסכימה. בעקבות התעקשויות שלי הייתה פעם שהיא נסעה לתל אביב, וכבר באותו ערב התקשרה אלי בבכי ואמרה 'אני חוזרת, אין לי ראש'. רושל היא לא כל 'עובדת זרה'. היא אחת מבני משפחתי. אבקש מכם בכל לשון של בקשה לאפשר לה להישאר במדינת ישראל ולהמשיך לחיות כאן איתנו. מצד אחד הגורל התאכזר אליה, ובחר לה להיות יתומה וערירית, ומצד שני – זימן לה משפחה חדשה, משפחתי".

מנדל הפכה לחלק בלתי נפרד ממשפחת גבאי ונטלה חלק פעיל באורח חייהם. היא למדה מצוות ומנהגים יהודיים, השתתפה בחגיגות החגים ובאירועים המשפחתיים, קשרה קשר אישי עם כל אחד מבני המשפחה והנכדים וראתה בהם משפחה גרעינית.

בחודש אוגוסט האחרון, בליוויה הצמוד של המשפחה, הגישה מנדל בקשה להסדרת מעמדה על ידי הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים, באמצעות עו"ד תומר ורשה, מומחה למעמד ואשרות בישראל. זאת, בטענה לקשר הגורל שנקשר בינה לבין המשפחה ונוכח שהותה הארוכה בישראל – שהפכה למרכז חייה. בנוסף ביקשה כי תוארך אשרתה עד לקבלת החלטה בעניינה. במעמד הגשת הבקשה נערך לה ראיון קצר בעברית וניתנה לה אשרת שהייה עד נובמבר.

באוקטובר פנתה מנדל ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה לחידוש אשרתה, אך בו ביום התקבלה הודעה במשרדו של ורשה לפיה הוחלט לדחות בקשתה למעמד בישראל. הדחייה נומקה בקצרה: "לא נמצאו טעמים הומניטריים המצדיקים מתן מעמד בארץ", נכתב, ומנדל נדרשה לצאת מישראל תוך 14 יום. ורשה פנה לרשות בבקשה לקבל את המסמכים שעמדו ביסוד ההחלטה, אך בקשתו זכתה להתעלמות.

מנדל הגישה ערר פנימי לרשות, ובו נטען כי "החלטת הרשות בלתי סבירה, לקונית ומתעלמת מכלל הטענות העובדתיות והמשפטיות שהובאו על-ידה בבקשתה". לאחר הגשת הערר פנתה מנדל שלוש פעמים לרשות בבקשה לחידוש אשרתה. בהתייצבותה בלשכה נמסר לה כי אשרתה לא תוארך וכי הערר שלה נדחה, וזאת תוך סירוב למסור החלטה כתובה.

כעבור כמה ימים הודיעה הרשות כי הבקשה נדחתה, אף שמעולם לא הועברה לעיון הוועדה, כשהנימוק הוא שמנדל "העבירה את מרבית שנותיה במדינת מוצאה, בני משפחתה מתגוררים בפיליפינים ובאנגליה, ולפיכך נראה כי זיקתה לארץ מוצאה גדולה מהזיקה לישראל". עוד צוין כי "שהות ארוכה בישראל לא מהווה טעם הומניטרי מיוחד המקנה מעמד בישראל" וכן כי "מדובר באישה בגירה אשר ביכולתה לקיים חיים עצמאיים במדינת מוצאה".

מנדל לא ויתרה, ובתמיכת המשפחה הגישה ערר לבית הדין לעררים בירושלים, כשלטענתה הרשות התעלמה בהחלטתה מהטעמים ההומניטריים המיוחדים המתקיימים בעניינה – קשר הגורל שנקשר בינה לבין משפחת גבאי והשתקעותה בישראל, לצד ניתוק קשריה בפיליפינים בשל השנים הארוכות בהן שהתה בישראל. "אם העוררת תידרש לשוב לפיליפינים בעת הזו", נטען בערר, "סיכוייה כעת לבנות לה עתיד אישי, מקצועי וחברתי בארצה מהתחלה, לאחר שנים של נתק, הם נמוכים, וכך גם סיכוייה להקים משפחה חדשה שם. לעומת זאת, שהות רבת השנים של העוררת בישראל יצרה בעניינה מציאות של השתקעות ותושבות דה פקטו, וכאן יקל עליה לחיות את המשך חייה: כאן חיים האנשים שהפכו במרוצת השנים להיות משפחתה הגרעינית, כאן חבריה, כאן בסיס תמיכתה".

עוד נטען בערר כי חשש הרשות מפתיחת פתח לכלל העובדים הזרים להגיש בקשות דומות אינו יכול להוות עילה לדחיית הערר, שכן "מצב זה מטיל על המשיב (הרשות) חובה משפטית ומוסרית להחריג את יחסו לעובדים זרים בישראל המועסקים בענף הסיעוד, ולאחר פטירת מעסיקם הישראלי לפתוח להם אפיק להסדרת מעמדם בישראל, ולהסדיר אפיק זה בתקנות, בהתאם לסמכות הכללית הנתונה לשר הפנים".

סיפור דומה הוא סיפורה של אינדרוואני האמין אראצ'יג, בת 60, אזרחית סרי לנקה שטיפלה בקשישה במשך 17 שנה. אראצ'יג הגיעה לישראל בשנת 1996, ומשנת 1999 טיפלה בקשישה שהלכה לעולמה בחודש שעבר בגיל 101. לדברי ילדיה של הקשישה, אראצ'יג טיפלה באימם במסירות אין קץ, יומם וליל, במהלך כל שנותיהן המשותפות - וכיום הם רואים באראצ'יג בת משפחה שהינה חלק בלתי נפרד מהם. באחרונה פנתה אראאצ'יג באמצעות עו"ד ורשה לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה להסדרת מעמדה לוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטריים, ולהארכת אשרתה עד להכרעת הוועדה, והיא ממתינה לתשובה בעניין.

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "ככלל, זמן שהות של אדם בישראל אינו מהווה קריטריון לקבלת מעמד בארץ – ובפרט, עובד זר המגיע למטרות עבודה מודע עוד בטרם הגעתו כי מטרת ההגעה אינה הגירה, אלא מטרה מוצהרת וברורה לכל".

עוד נמסר כי "סוגיית שהות מטפלים סיעודיים בישראל מעוגנת בחוק הכניסה, ומטפל סיעודי אכן רשאי להישאר לצד המטופל כל זמן שהמטופל זקוק לו. מבדיקת הנתונים, עולה כי ישנם כיום אלפי מטפלים זרים השוהים בישראל תקופה ארוכה, ועל כן - אין מדובר בשני מקרים המוזכרים בפניה או במקרים חריגים שכן, כאמור, כמותם ישנם אלפים אחרים".