סופה של המדינה היהודית שלה פיללנו הולך וקרב

במהלך שנת 2006, באחד מביקוריי ברצועת עזה, נפגשתי עם בכיר חמאס, אחמד יוסף, יועצו המדיני של ראש הממשלה הטרי איסמעיל הניה. בלשכתו, במשרד ראש הממשלה בעזה, התפאר בפניי יוסף בספר שכתב עם אחד הרבנים המשתייכים לזרם נטורי קרתא. The end of the Jewish state: a matter of time (סופה של המדינה היהודית: עניין של זמן), נקרא הספר.

בתוך תוכי, אני מודה, לעגתי לבכיר חמאס על בורותו ועל הפנטזיות שבהן הוא מחזיק - מחיקת המדינה היהודית מהמפה. כעת, בסוף 2015, אחרי שלושה חודשים של אינתיפאדה מסוג חדש, של בודדים ויחידים שכמותה לא ידענו, ממוצע מבהיל של שלושה מחבלים ביום שיוצאים בכוונה להרוג ועם היעדר מוחלט של אופק מדיני, חייבים להודות: בכל יום שחולף, הפנטזיה של אחמד יוסף מתקרבת למציאות.

לקריאה נוספת:
הותר לפרסום: שני תושבי מזרח ירושלים תכננו פיגוע במלון באילת
גורם בחמאס: "החלטנו לחדש את פיגועי ההתאבדות נגד ישראל"
חייל נפצע קל בפיגוע דריסה בין צומת תפוח לחווארה; המחבל חוסל

חלום המדינה היהודית הולך ונגוז לו. במקומו אנו מתקרבים בצעדים מהירים לעבר מציאות של מדינה דו-לאומית. או לחלופין, מדינה שבה רוב מוסלמי נשלט על ידי מיעוט יהודי. או במלים אחרות: מדינת אפרטהייד. על בסיס ההנחה, המציאותית למדי, שלא תקום כאן מדינה פלסטינית בשנים הקרובות, ומפעל ההתנחלויות יימשך – צריך להיות כנים: זו לא תהיה המדינה הציונית שלה פיללנו. ייתכן שנכבוש את כל השטחים מהים ועד הנהר, אך נמשיך לכבוש עמם גם עם אחר, לנהוג בו כמנהג האפרטהייד, או שניתן לו זכויות אזרח מלאות ואז הרכב האוכלוסייה, שעליו נשענים יסודותיה של מדינת ישראל, ישתנה מן היסוד.

באופן לא מפתיע, מסרבת ממשלת ישראל לכל פשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים או לכל הצעה לניהול משא ומתן איתם, גם בתקופה האחרונה, כפי שפורסם השבוע בוואלה!NEWS. הקפאת הבנייה בהתנחלויות - אפילו זמנית - נשמעת כיום כמו מילה גסה. ההסבר של קברניטי המדינה לכך הוא ש"אין לנו ברירה" ו"אין עם מי לדבר". אך מה שמפתיע כאן זו הקלות הבלתי-נתפסת שבה הפכו האמירות הללו לאקסיומות, לקביעות לכאורה עובדתיות.

התקשורת בישראל, שלרוב מכונה "שמאלנית", מיישרת קו עם הממשלה וחוששת להתעמת עמה בסוגיה הפלסטינית. האפשרות של משא ומתן עם הפלסטינים נשמעת כמו הזיה פרועה של כמה "סמולנים בוגדים". גם הפוליטיקאים מהשמאל שותקים. הרבה יותר "סקסי" לדבר בכלי התקשורת על מתווה הגז, על הפערים החברתיים ועל שפע של נושאים אחרים. רק לא על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

יצחק הרצוג את ציפי לבני? לא נשמע קולם. יאיר לפיד? אם מישהו יודע מה עמדתו בסוגיה הפלסטינית הוא מוזמן לתת עדות במשטרה. גם קולם של אנשי מרצ נאלם, אם מתוך החלטה שלהם או מתוך החלטה של כלי התקשורת שלא מראיינים אותם בנושא.

האבסורד הוא שהאקסיומה הזו – "אין פרטנר" – הונחתה עלינו (אולי משמיים?) בניגוד לדעת מערכת הביטחון. למעשה, כל הגורמים המקצועיים במערכת הביטחון גורסים אחרת. לראייתם, מהלך מדיני ירגיע את הרוחות – בניגוד מוחלט לעמדת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שסבור כי ניאלץ לחיות כאן על חרבנו עוד הרבה שנים.

כך, למשל, הסביר ראש אמ"ן הרצי הלוי באחת מישיבות הממשלה, כי אחת הסיבות לגל הטרור הוא הייאוש והתסכול שחשים הפלסטינים, בעיקר בני הדור הצעיר, כפי שדווח ב"הארץ". לפי הדיווח, שר הקליטה זאב אלקין נזף בראש אמ"ן משום שגרס כי משתמע מדבריו שישראל אשמה בגל הטרור ולא ההסתה הפלסטינית. הלוי מיהר להוסיף שישנה גם ההסתה, אך אלקין המשיך לגעור באלוף הלוי וטען כי הפך לסנגורם של הפלסטינים.

נדמה כי גם יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים הפכה באופן מפתיע לסנגורם של הפלסטינים. אמנם העומד בראשה, אלוף יואב מרדכי, לא נשמע מתבטא בנושא, אך סגנו, תת-אלוף גיא גולדשטיין, "נתפס על חם" אומר לחדשות 10 כי "גם אם תהיה רגיעה מסוימת, עדיין כל התנאים קיימים. אנחנו יושבים על סוג של חומר נפץ בהקשר הזה, אלא אם כן יהיה איזה שינוי משמעותי – חלקו אם לא רובו – בפן המדיני, כנראה שנמשיך לחוות את מה שאנחנו חווים". גולדשטיין הוסיף גם כי אבו מאזן הוא גורם ממתן שאינו מעודד טרור. מאז אותה כתבה, לא נשמע יותר קולו תא"ל גולדשטיין בתקשורת.

מפקד פיקוד המרכז, אלוף רוני נומה, נדרש עשרות פעמים בגל הטרור האחרון לענות לשאלה: מה צריך לעשות כדי להביא להרגעת הרוחות? הוא פירט כמה מחוות שאפשר וכדאי לעשות עבור הרשות הפלסטינית כדי להביא ליציבות ולו באופן חלקי. אלוף נומה, שדיבר עם עיתונאים שלא לציטוט, גילה לאחרונה את אמירותיו הופכות לכותרות ראשיות במגוון כלי תקשורת בישראל רק משום שאמר את עמדתו המקצועית. התגובות לדבריו הוכיחו כי עמדתו הייתה כנראה לא מספיק "ציונית" לדעת הימין בישראל.

בשב"כ, למוד הניסיון, כבר לא נאמרים דברים באופן גלוי. בכיריו שומרים על ערוצי תקשורת פתוחים עם מקביליהם הפלסטינים משום שהם יודעים את הנחיצות של הרשות הפלסטינית ומנגנוניה לביטחון ישראל. בעבר, שאנשי השב"כ היו מדברים בגילוי לב, קבע ראש השירות יורם כהן, על רקע גל מתקפות מילוליות נגד אבו מאזן, כי יו"ר הרשות אינו חלק מהבעיה, אלא חלק מהפתרון.

אז הם אמרו. אז מה? מי אלה כל הגופים האלו – שב"כ, אמ"ן, פיקוד מרכז, מתאם פעולות הממשלה בשטחים – לעומת שרי הממשלה שלנו, בכל הקשור לזירה הפלסטינית. נראה שכולם שם יודעים מיהו "ערבי טוב" (התשובה: אין כאלה), ומיהם מוסלמים קיצונים (התשובה: כולם). אז מה אם הדרג הביטחוני המקצועי מתריע שוב ושוב שבלא מהלך מדיני הגדה המערבית תתמוטט ותאבד שליטה? הרי הערבים אשמים, המוסלמים אשמים ואין מה לעשות – זו הגזרה שנכפתה עלינו.

ייתכן שמה שיותר מסוכן במציאות שהתפתחה כאן היא שהרוב הדומם, הלא מתלהם, החליט לבלוע גם את הצפרדע הזו. הוא משלים עם מציאות שבה כמעט בכל יום מתרחש פיגוע, שניים או שלושה. הוא אדיש לחלוטין לשפיכות הדמים שמסביבו וקנה את הנרטיב של אנשי הימין, ש"אין עם מי לדבר".

בינתיים, מתהווה חיבור נדיר של שותפות אינטרסים בין חמאס לממשלה: שניהם לא רוצים בפתרון שתי מדינות, אלא בפתרון מדינה אחת. לראיית הממשלה הנוכחית, המשך השליטה על עם אחר הוא עניין של מה בכך, גם במחיר של בידוד והתבדלות. בעיני חמאס זו שאלה של זמן עד שהמוסלמים יהפכו כאן לרוב והמדינה תהפוך להיות מדינה מוסלמית אחת מהים ועד הנהר.

הרי מה לא ניסו לעשות כאן בשלושת החודשים האחרונים? להרוס בתים, לעצור בני משפחה ולהחרים תעודות זהות. גדודים על גבי גדודים נשלחו לשטחים ולמזרח ירושלים ועדיין זרם המפגעים מסרב לעצור. האם זה משום טבעם של המוסלמים? "זה הטבע שלהם", יגידו אנשי הימין.

אולם "הטבע הזה" לא היה שם רק לפני חצי שנה, מה בדיוק גרם לכך להתפוצץ? מדוע ממשלת ישראל מתעלמת פעם אחר פעם מכל האזהרות של אנשי המקצוע שהפצירו בה לדבר עם אבו מאזן, לעשות מחוות מדיניות?

לפני האינתיפאדה התעקשה הממשלה שלא לדבר עם הפלסטינים, ממניע שמזכיר את את הפתגם על הכד שאינו שבור: אם הוא אינו שבור, למה לתקנו? על אותו משקל, "למה לדבר עם הרשות אם המצב לא כזה רע?". אך המצב הרע הפך ל"מה פתאום לדבר עם הפלסטינים, הרי זה ייתן פרס לטרור!". כך למדנו לחיות עם זה, פחות אבל עוד כואב. בואו נודה: למי אכפת שמדי יום ישנם כמה ניסיונות פיגועים כל עוד זה מתרכז בשטחים, וכל עוד מספר האבדות אינו גבוה? כמו עדר של כבשים שותקות בדרך לשחיטה, קיבלנו על עצמנו את רוע הגזירה כי זה מה שהממשלה מכרה לנו.

רק דבר אחד לא מוכנים לעשות כאן - לנסות לדבר עם הפלסטינים. "על שלום?!" כן על שלום. הרי איזו אפשרות אחרת יש בדיוק לפנינו? להמשיך ולכבוש את הפלסטינים עד להתמוטטות הרשות שתגיע במוקדם או במאוחר? לחזור לערי הגדה? לבנות פה מדינת אפרטהייד לתפארת הציונות? אבל אין עם מי לדבר, יגידו שוב סנגורי הימין.

אבל מי אמר שאין עם מי לדבר? מי אמר שלאבו מאזן אין יכולת וכוח? הרי האיש הוכיח בעשר שנות שלטונו שאין לו מתחרים, שהוא מצליח לעשות את הבלתי-אפשרי ולהחזיר את השקט והסדר הציבורי לגדה. הרי אף אחד לא האמין ב-2005 שאחרי שלוש שנים בלבד לא יהיו חמושים ברחובות.

אנחנו התעלמנו מהאיש הזה. גם כאשר מדינת ישראל עשתה "פאוולים" גסים, כמו בפרשת 36 האסירים שסירבה לשחרר, מיהרה התקשורת ואימצה את הגרסה הישראלית מבלי להיות כנה עם עצמה: ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה לשחרר את כל אותם 106 אסירים במסגרת המשא ומתן שהתנהל ב-2014-2013. גם כאשר אבו מאזן יזם מהלך פיוס עם חמאס, שאמור היה להשיב לו את השליטה בעזה מבלי שבממשלה שלו יישב ולו איש חמאס אחד, קפצה לה כל ממשלת ישראל והתנפלה על האיש שכורת ברית עם חמאס. זאת על אף שכולנו ידענו שישראל עושה שפע של עסקים שקטים ואפורים עם ממשל חמאס ברצועת עזה. נכון, גם אנחנו בתקשורת היינו חלק משתיקת הכבשים הזו.

כעת נדמה שכל תרחיש אפשרי שנבחן ירמז על הסלמה נוספת בעתיד הלא רחוק. הרשות הפלסטינית לא תשרוד כאן עוד זמן רב. אנחנו, במו ידינו, החלשנו אותה, פוררנו אותה ואחר כך באנו אליה בטענות על חולשתה. כיבוש שכם וג'נין ומחדש? שבימין יהיו לפחות אמיצים מספיק לומר זאת.

כן, אני מאשים. אני מאשים את ממשלת ישראל בכך שסימאה אותנו בסיסמאות, בכך שמכרה לנו מצג שווא על שקט שלא היה ממשי ולא היה אפשרי במציאות של עם כבוש. וכעת זו שאלה של זמן עד שיתחדשו להם פיגועי ההתאבדות והאינתיפאדה תחזור לאותה מציאות ישנה נושנה. מה יהיה אז? חבריי מהימין יגידו "אמרנו לכם?"

למען עתידה של מדינת ישראל, למען הילדים של כולנו, שבו ודברו עם הרשות הפלסטינית. זה הדבר האחרון שעוד יכול לעשות כאן שינוי. שיכול לייצר תקווה. אל תעלימו אותה לגמרי. כי זה מה שאתם עושים כעת - מייצרים עתיד של דמים. פיגועים וקרבות הם אינם עתיד.

המדינה הזו חרטה על דגלה את השאיפה לשלום ונדמה שכל מה שהיא עושה בשנים האחרונות, היא לסכל במו ידיה את השלום ולמחוק את חזון המדינה הציונית. מדוע לא לנסות לדבר בכל זאת עם הפלסטינים? האם ייתכן שהפחד לאבד את הקואליציה הנוכחית גדול מהפחד מלאבד את צביונה היהודי של מדינת ישראל?