שיטת הדיון הפלילית הישראלית היא ירושה מהמשפט המקובל האנגלי. זו השיטה הלעומתית כפי שאנחנו מכירים אותה: מי שמנהל את ההליך הפלילי הם הצדדים עצמם, אך לשופטים שמור כמובן התפקיד להכריע בין הצדדים.
באנגליה ההכרעה בהליך הפלילי בנושאים העובדתיים הרלוונטיים לדיון מסורה ל-12 מושבעים. מסיבות היסטוריות המושבעים לא הובאו על ידי האנגלים לארץ ישראל. לכן ב-1948, כשישראל קיבלה עצמאות, נותרנו עם שיטת דיון אנגלית ללא מושבעים ובמקומם שופטים מקצועיים. השופטים המקצועיים שלנו עושים את שתי הפונקציות: אמונים גם על קביעת העובדות וגם על קביעת הדין. באנגליה, קביעת הדין מסורה לשופט והעובדות למושבעים; בישראל, השופט עושה את שני הדברים.
כשיש מושבעים, על פי המקובל כדי להרשיע אדם בהליך פלילי באנגליה, רמת השכנוע צריכה להיות, כמו אצלנו, מעבר לכל ספק סביר. כדי להגיע לרמה גדולה זו של מעבר לכל ספק סביר, הדרישה היא שכל המושבעים יגיעו פה אחד לאותו ממצא מרשיע. לאותן עובדות שעל פיהן ניתן להרשיע. די במושבע אחד שלא מסכים לממצא המרשיע כדי שהנאשם לא יורשע ומשפטו יוכרז כבטל כלומר אין הכרעה - אם כי אפשר לנסות לחדש את המשפט בפני משפטים אחרים.
לקריאה נוספת:
העליון דחה את הערעור והרשיע את רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה
אמה של תאיר ראדה: "אני בספק שזדורוב הוא באמת הרוצח"
אשתו של רומן זדורוב זעקה: "תאיר מתהפכת בקברה כי הרוצח שלה חופשי"
לפי חוק סדר הדין הפלילי בישראל, ההחלטות מתקבלות על פי רוב דעות, כולל בנושאים העובדתיים. כלומר, די בשניים מתוך שלושה שופטים כדי ליצור את הרוב הדרוש להרשעתו של אותו אדם. היכן בכל זאת יש ספק סביר? לגבי כל חוות דעת של שופט בנפרד. אם לשניים מתוך שלושה השופטים יש להם ספק, ולשלישי אין, מה שמכריע הוא דעת הרוב.
לעניות דעתי, נדרש כי שלושת השופטים, או כל השופטים בכל הרכב שהוא, צריכים להסכים פה אחד על העובדות המרשיעות את הנאשם. כלומר, אם רק שניים מתוך שלושה שופטים, כפי שקרה במשפטו של רומן זדורוב בערעורו לבית המשפט העליון, מסכימים על ההרשאה, אזי לטעמי יש בכך כדי להצביע לא רק על ספק סביר, אלא על הרבה מעבר לכך. הספק הסביר, כפי שאנחנו מבינים אותו, הוא מבחינה אחוזית - לא צריך לעבור את ה-6%-5% מתוך המאה. שופט שלא מסכים, מייצג יותר מ-30%. בסיטואציה זו, חסרים 30% כדי להרשיע אותו. לראות עיניי, שופט אחד מיצג יותר מהאחוזים הסבירים להיחשב כספק סביר. הדרך היחידה להרשיע אדם ברצח, היא אם כלל השופטים מסכימים.
בעניין תיק זה, יושב ראש ההרכב, ד"ר יורם דנציגר, אמר: גם אם אנחנו מקבלים את ההודאה כהודאה קבילה, הרי זו "הודאה רזה", אין לה תמיכות חיצוניות והיא מעלה הרבה סימני שאלה באשר לאמיתות של הדברים הכתובים בה. אמר השופט דנציגר כי בהודאה ישנם פרטים מוכמנים באופן שלילי - כלומר עולות שאלות איך קרה שזדורוב לא ידע לתת את התשובות. אדם שביצע את המעשה והיה אמור לתת את התשובות לא ידע את שעת הרצח, עלה לקומה הלא נכונה בשחזור ועצרו אותו, לא הצליח לשחזר איך מצאה תאיר ראדה את מותה, ולא ידע להצביע ולהסביר מה באמת קרה.
השאלות הללו, ודברים נוספים שהצביע עליהם השופט דנציגר, מגבירים אצלו את הספק שאולי-אולי זה אינו האדם הנכון העומד לדין. דנציגר לא הצליח לומר בוודאות שזה לא זדורוב, אך הוא כן הצליח להגיד בוודאות שיש הרבה ספק אם זה זדורוב. הנאשם לא צריך להוכיח מי כן ביצע הרצח. לנאשם די להצביע על זה שהוא לא עשה את זה. מבחינת דנציגר, זדורוב הצליח לשכנע אותו שיש לפחות ספק סביר שהוא ביצע את הרצח. אולם בשיטת המשפט הנוכחית די בכך ששני שופטים אחרים השתכנעו מעבר לספק סביר שזה זדורוב כדי להטות את הכף ולקבוע את גורל התיק.
זדורוב עשוי לבקש דיון נוסף. לרוב, הנושא מסתיים בפסק הדין בערעור. החריג הוא כשמדובר בקביעות משפטיות חשובות, עקרוניות, קשות וחסרות תקדים אז ורק אז באופן חריג יאושר לאותו אדם שערעורו נדחה לקיים דיון נוסף בפני הרכב שופטים מורחב. במקרה זה, הסנגוריה נתלית בעובדה שיש דעת מיעוט מזכה. זה לא מצדיק דיון נוסף. מה שעשוי להצדיק, הוא מקרה שדעת המיעוט העלתה דברים עקרוניים, מהותיים, שיאפשרו לנשיאת בית המשפט העליון - הגורם הרלוונטי - לזמן דיון נוסף.
משפט זדורוב עבר מחזור של שני משפטים. דעת המיעוט של דנציגר מעלה את השאלה איך ניתן להשתכנע שההודאה היא אכן הודאת אמת ולכאורה אין חדש, ולשאלה זו נתנו תשובות בעבר. אך משפטו של זדורוב הוא יוצא דופן, מיוחד במינו ותקדימי. לאור העובדה הזו, נשיאת בית המשפט עשויה להשתכנע לאשר דיון נוסף.
הכותב הוא מומחה למשפט פלילי ופרופסור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה ובבית הספר למשפטים במכללת נתניה