(סרטון "השתולים" שהופץ השבוע)
השבוע, בעקבות ההתקפות על ארגון "שוברים שתיקה", והקמפיין של תנועת "אם תרצו" נגד פעילי שמאל, החליט המוזיקאי רם אוריון, שבין השאר היה חבר בלהקת "נושאי המגבעת", לשבור שתיקה ולחשוף תמונות משירותו הצבאי ברצועת עזה בתקופת האינתיפאדה הראשונה. בפוסט בדף הפייסבוק שלו שיתף שלשום (רביעי) אוריון תמונות שצילם במהלך שירותו הצבאי וכתב: "אין כאן צילומי זוועה. מה שיש כאן זה צילומי שגרה מהשירות שלי כחייל בפלוגה מבצעית שהוקפצה מרמת הגולן בחזרה לבסיס האם בדרום כדי להיכנס לרצועת עזה עם פרוץ האינתיפאדה".
אוריון הוסיף כי "זה לא היה הביקור הראשון שלנו בעזה, למרות שעדיין לא הייתי במחצית השירות שלי, יצא לי להחזיק קו עם הפלוגה ברצועה, על הגבול הירדני ובדרום לבנון. אבל מחנות הפליטים באינתיפאדה היו ליגה אחרת של טרלול, אבסורד ובעיקר אלימות פרימיטיבית ובלתי פוסקת של אבנים אש מקלות (אלות) גז וגרפיטי. הם לא ירו עלינו, אנחנו השתדלנו לא לירות עליהם. לא לירות תחמושת סטנדרטית, בכל אופן, ככל הניתן".
לקריאה נוספת:
הליגה נגד השמצה נגד קמפיין "השתולים": "הסתה שחוצה את הגבול"
סרטון התגובה של "שוברים שתיקה": "אם תרצו" ממומנת בידי אנטישמים
מנכ"ל אם תרצו: "זו לא הסתה; שה'שתול' יישא בתוצאות אם ייפגע"
לדבריו, "לא הייתי צריך לצלם בסתר. הייתי אחד מהפלוגה. האנשים המאוד צעירים בצילומים הם חברים שלי לפלוגה וכשאתה בפלוגה - הם החברים שלך לחיים ובתמונות אפשר לראות מה הייתה שגרת החיים בעזה באינתיפאדה הראשונה. ואם זו השגרה שאותה לאף אחד מחברי או מפקדי לא היה אכפת שאצלם, תחשבו איך נראו הדברים שלא העזתי להוציא מולם מצלמה".
לצד התמונות מהפעילות, צירף אוריון הסברים. ליד תמונה של צמיגים בוערים כתב: "הנוהל היה להוציא מהבתים הסמוכים את מי שבבית ולהורות להם לכבות את האש ולפנות את המחסום (הצמיגים ש"ב). גברים, נשים, ילדים, זקנים, לא משנה - מי שבבית, עם סירים ודליים. אבל זה לא נגמר בלכבות את האש". לצד תמונה שבה רואים צמיגים מעשנים בתוך בית כתב: "זה הנוהל היותר מקובל שבו אחרי שדיירי הבית הקרוב לצמיגים הבוערים הצליחו לכבות את הלהבות - מכריחים אותם לגרור את הצמיגים שעדיין מעשנים לתוך הבית שלהם".
בתמונה אחרת נראים מזרונים בוערים שהוצמדו לחנות לאחר שהובערו על ידי פלסטינים כדי לחסום את הציר. לדברי אוריון, "מכריחים את עובר האורח הראשון שתופסים להצמיד את המזרנים הבוערים לדלת החנות הקרובה. זה, כי לא היה בית שאפשר היה להכניס אותם אליו. הצדקה מבצעית אין".
על תמונת טרקטור שמפנה מחסום כתב: "בדרך כלל עבודת הפינוי הייתה מוטלת על מקומיים שעברו או גרו ליד. במקרה שבצילום המחסום היה מורכב מערמת גרוטאות והקצין שהיה אתנו החרים את הדחפור הזה מאתר בנייה סמוך - לא צריך צווים או סיבה מיוחדת, רק להחליט שרוצים לקחת - ופינה את כל הערימה שכללה בין השאר מקרר, לתוך חצר בית הספר הסמוך".
אוריון תיאר גם ירי גז ללא הבחנה. "סיור רגלי, הודעה בקשר על התקהלות בכפר סמוך. עוצרים, המפקד לוקח מטול רימונים ומתחיל לירות על עיוור רימוני גז לתוך הכפר", כתב. "אין לאף אחד מושג על מי אנחנו יורים, איפה הרימונים נופלים ומי שואף את הגז ולאף אחד מאתנו גם לא אכפת".
"הרובה שמכוון לראשו: של החובש. צחוקים"
בתמונה נוספת נראה פצוע פלסטיני שחייל מצמיד לראשו קנה של רובה. "הבחור הזה שוכב באוהל המרפאה אחרי שכדור פלסטיק ריסק לו את הרגל בהפגנה בה השתתף. כדורי הפלסטיק הוצגו לנו כתחמושת מוחלשת כאשר בפועל מדובר בתחמושת קטלנית. הפצוע על המיטה מנוטרל ובכאבי תופת. הרובה שמכוון לראשו: של החובש. צחוקים.
"האלה הפכה לשלוחה של היד שלנו וכשבקצה היד שלך יש אלה, בקצה היד השנייה רימון גז ועל הכתף גלילון עם מחסנית ב'הכנס', רמת האלימות ההתחלתית שלך עולה בכמה מאות אחוזים", כתב. "קשה לי להאמין שיש חייל קרבי שלא חווה את זה כמו גם את החוסר של הרובה כמשהו שהולך אתך, אחרי שאתה מזדכה עליו ויוצא לאזרחות. האלות זכו לשימוש רב ונרחב, כל כך רב שבסוף כל שבוע הייתה באפסנאות ערימת אלות בלאי שצריך להחליף".
בהמשך תיאר אוריון "מעצרים סתמיים", לדבריו, ו"השלכת פלסטינים" לצד עמדת הש.ג. בבסיס כשתאי המעצר מלאים. "זרוק על החול עם מעיל שחבר מהפלוגה הביא כדי לכסות אותו. כשהוא נעמד ניתן לראות את נתזי הדם על החולצה, תוצאה של מכות שחטף מחייל משועמם כלשהו שעבר שם וראה אותו שוכב. זה היה נורמלי. כמה נורמלי? פעם התגוששתי בצחוק עם מישהו שריתק אותי לאדמה והייתי על אזרחי ומילימטר מלחטוף בעיטה לראש מחבר לפלוגה שעבר ליד וחשב שאני עצור שמרביצים לו, להצטרף לכיף".
"בחור שהתרשל בחידוש הביטוח לרכב שכב עם ברכיים מפוצצות"
תמונה אחרת נראים פלסטינים עצורים שעל גופם תחתונים בלבד. "ככה זה נראה כשהבאנו בבוקר עצורים למחנה מעצר, שגרתי ויום-יומי", כתב. לדבריו, חלק מהאנשים בתמונה, "לא עשו כלום או לחליפין איחרו לחזור הביתה ונתקעו במחסומים כשכבר היה עוצר או משהו דומה - ולכן נעצרו. עם כמות כזו של עצורים אין פלא שדי מהר לתוך האינתיפאדה יצאה ההוראה הידועה לשבור עצמות. זו לא הייתה בדיוק פקודה, יותר תדריך מסודר שבו הסבירו לנו שאין יותר מקום במחנות המעצר והוראות הפתיחה באש מגבילות אותנו אז כשאנחנו תופסים מישהו מאיזושהי סיבה - שנדאג שהוא יוכל לזוז משם רק עם אמבולנס.
"העניין הוא שהסיבות שבגללן תפסנו אנשים היו מאוד מגוונות", המשיך. "עם תחילת האינתיפאדה כל השוטרים המקומיים התפטרו, מן הסתם כדי לא להסתבך כמשתפי פעולה עם הממשל הצבאי, מה שהפך אותנו - החיילים הסדירים גם לשוטרים בפועל. אז נתנו לנו הוראות לבדוק גם רישיונות רכב, נהיגה וביטוח (!) לכל מכונית שעצרנו במחסומים. ובכן, יצא לי לראות בחור שהתרשל בחידוש הביטוח לרכב שלו שוכב לצד מחסום עם ברכיים מפוצצות. גם ילדים בני עשר ששברו עוצר ונתפסו היו חוזרים הביתה עם פחות שיניים בפה ו/או עצמות שבורות".
אחת החוויות הקשות מבחינתו הייתה כניסה לבתי הפלסטינים. "הכניסה לתוך בתי משפחות במחנות הפליטים הייתה לפחות עבורי אחת הפעולות הכי מסריטות וקשות, גם אם בדרך כלל לא כללו אלימות פיזית אבל כן הרבה בלגון והרס כשמסביב פעוטות בהלם ובכי. בתקופה שהייתה שביתה של מפיצי הסיגריות ולא היו סיגריות בשקמיות היה מקובל לקחת פקטים של סיגריות שמוצאים בארונות או במגירות ובהתאם גם בתאי המטען של מכוניות במחסומים".
(עדכון ראשון: 23:30)
