"יש תפיסה מוטעית בציבור שנשים לא פוגעות מינית, ובוודאי שאימהות לא פוגעות מינית בילדיהן. למרבה הצער, היא לא נכונה", כך אמרה היום (שני) החוקרת יונת בירין מאוניברסיטת חיפה, שעבודת הדוקטורט שלה עוסקת בסוגיה של פגיעה מינית בידי אימהות בילדו?ת. אף שמדובר בתופעה רווחת פחות מאשר פגיעה מינית בידי אבות, מדגישה בירין כי גם המקרים המועטים הקיימים של הטרדה בידי אמהות לוקים בחוסר דיווח.
בירין, מתנדבת שנים רבות במרכז לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים, סיפרה: "במהלך עבודתי שם חשבתי שאנחנו לא יודעות מספיק על התופעה. היום אני רואה שצדקתי". מהמחקר עולה שהסיבות לתת-דיווח עשויות להיות נעוצות בתפיסת האם כהורה המגן והבטוח ובתור אישה, שלא ייתכן לכאורה שתתקוף מינית. לפיכך, התופעה לא נחקרה כמעט וגם אנשי מקצוע מתקשים להתמודד איתה, מה שמביא את הקורבנות להיסגר ולא לשתף איש בנושא.
עוד בוואלה! NEWS:
המאבטח שלכד את האסיר: "הוא ניסה להתנגד, אך הצלחתי להכניע אותו"
"חלפו שעתיים עד שהכוחות מצאו את הגננת שמתה באשדוד"
סטודנטיות חרדיות הגיעו לקמפוס ללא גרביים ונשלחו לבתיהן
בעבודת הדוקטורט, בהנחיית פרופסור צבי איזיקוביץ', משתתפים בוגרים שנפגעו מינית על ידי אימהותיהם מגיל שלוש ועד שהחלו ללמוד בבית הספר היסודי. מרבית המרואיינות הן נשים, משום שלדברי בירין, לגברים קשה יותר לשוחח על החוויה שעברו.
התקיפות לא מאופיינות בכוח, אלא בפעולות טיפול "סטנדרטיות"
מהמחקר עולה כי פגיעות מיניות על ידי אימהות מתאפיינות בכך שהן לא כרוכות בדרך כלל בשימוש בכוח, והן נעות סביב פעולות טיפול "סטנדרטיות": החל משמירה מוגזמת על היגיינה של איברי המין, דרישה "לבדוק" את איברי המין לאורך כל הילדות, ביצוע חוקנים מרובים - ללא שום הצדקה רפואית וכן קיום יחסי מין עם בוגרים אחרים בנוכחות הילד.
החוקרת הסבירה כי התפיסה החברתית המקובלת היא שאמא היא "מקום מוגן ובטוח". "זו תפיסה כה עמוקה, עד שבפעמים רבות הנפגעים עצמם לא מוכנים לקבל זאת. הם בטוחים שמה שחוו מאמם הוא מקובל ומאשימים את עצמם", אמרה. "לא אחת הנפגעים חושבים שאולי לא הבינו נכון את ההתנהגות ומתרצים אותה בדרכים רבות, רק לא מוכנים להשלים עם העובדה שנפגעו מינית על ידי אמם".
הנתונים הרשמיים של הרשוית מצביעים על אחוזים בודדים שבהם מתרחשת פגיעה מינית בילד על ידי האם, אולם מסקרים אנונימיים ושאלות עקיפות, מתגלים מקרים רבים שלא מגיעים כלל לידי הרשויות. "זהו נושא שכמעט ולא מדברים עליו ולא חוקרים אותו. למעשה, הוא כמעט ולא קיים, כי הרי התפיסה היא שאמא לא יכולה לפגוע בילד שלה".
אותה תפיסה, לדברי בירין, מונעת מהקורבנות לקבל עזרה. "מרבית התוקפים מינית הם גברים, ומקרי הפגיעה בידי אישה-אימא הם חלק קטן מהמקרים, אבל הם קורים והאנשים שנפגעים מכך נפגעים בצורה משמעותית מאוד ובמקרים רבים, הם מתקשים לקבל עזרה", אמרה.
אלה שכן מבקשים טיפול נתקלים במחסום החברתי, וגם אנשי המקצוע מתקשים להתמודד עם התופעה ומגיבים בצורה שגויה. חוויה שחוזרת בקרב נפגעים היא שכאשר הם מספרים על הפגיעה בהם לעובדים סוציאליים או פסיכולוגים או אנשי מקצוע נוספים, אלו אומרים שזה לא קורה, שאולי זה זיכרון שגוי, ואפילו תוהים אם אולי המעשים בוצעו על ידי האב. "התפיסה המוטעית כה מושרשת, עד שרבים מאנשי המקצוע, המטפלים, העובדים הסוציאליים ואפילו אנשי מערכת אכיפת החוק מחזיקים בה", אמרה בירין.
גם כשמאמינים לקורבנות, המחסור העצום בידע לגבי התופעה הופכת את הטיפול לקשה עד בלתי אפשרית. "אחד הנחקרים סיפר לי שכאשר הוא סיפר את מה שחווה כילד למטפלת שלו, היא פשוט החלה לבכות", מספרת בירין. גם ההנחה כי פגיעת האם קשה פחות מפגיעתו של האב שגויה, ולדברי בירין, לעתם מדובר אף בפגיעה קשה יותר. מהממצאים שנאספו, עולה כי לנפגעים יש קושי בהורות וקיימת הירתעות מפני האפשרות להפוך לכאלו. לכן, היא מזמינה עוד נשים וגברים שנפגעו לפנות אליה.