האחיות יסרא ושרה מרדיני נהגו לייצג את מולדתן, סוריה, בתחרויות שחייה בינלאומיות. עם התגברות הלחימה במדינה בשנים האחרונות, משפחתן החלה לעבור ממקום למקום, במטרה אחת: לדאוג שזוג השחייניות המחוננות יוכלו להמשיך לשחות. אולם עם החרפת הלחימה ועזיבתן של יותר ויותר מחברותיהן, הן הבינו שלא יוכלו לעשות זאת בסוריה. "אנחנו רוצות עתיד", סיפרה שרה, בת 20. "אני רוצה להגיע למכללה, להיות שחיינית בינלאומית, וכך גם אחותי. אבל אם היינו נשארות שם, לא היינו מצליחות, כי המצב בסוריה ממש לא בסדר".
"הכול היה טוב לפני המלחמה", הוסיפה. לפני חודשיים השחייה הפכה בן רגע מאהבתן הגדולה לדבר שעשוי להציל את חייהן. הסירה המתנפחת שעליה היו בדרך ליוון החלה לטבוע, והן נאלצו לשחות עד שיגיעו לחוף מבטחים. כיום, הבריכה האולימפית בברלין הפכה לביתן השני, הרחק מהבית שהותירו מאחור.
עוד בוואלה! NEWS:
ברקע משבר המהגרים: המפלגה השמרנית ניצחה בבחירות בקרואטיה
האיחוד האירופי: שלושה מיליון פליטים יגיעו ליבשת עד 2017
"החורף יוביל לקורבנות רבים": מספר הפליטים הטובעים למוות מטפס
בחודש אוגוסט האחרון יצאו האחיות מדמשק, בירת סוריה, הגיעו ללבנון, משם לטורקיה, ואז שילמו למבריחים שיעבירו אותן ליוון. אלא שכוחות משמר החופים הטורקי השיב את סירתן לחוף, והן נאלצו להמתין לניסיון נוסף לחצות לעבר יוון, על גבי סירת גומי מתנפחת שתוך פחות מחצי שעה החלה לטבוע. מרבית מבקשי המקלט שהיו דחוסים עליה כלל לא ידעו לשחות.
לאחר שהשליכו את כל המטען והסירה לא הצליחה להתייצב, שרה ויסרא קפצו למים, על מנת לתת לאחרים סיכוי שלא לטבוע. "לא פחדתי למות, כי ידעתי שאם משהו יקרה, אוכל לשחות לאי הקרוב", סיפרה שרה. "הבעיה הייתה שהיו איתי עוד 20 אנשים". לדבריה, "בסוריה עבדתי כמצילה בבריכת שחייה, ולכן אם הייתי נותנת למישהו לטבוע או למות, לא הייתי סולחת לעצמי".
במשך שלוש שעות תמימות אחזו האחיות בצדי הסירה, עד שהגיעו לאי היווני לסבוס. לאחר מכן, במשך כמה שבועות, הם נאלצו לשרוד עם המעט שנותר להם, כל זאת בזמן שמתקבלות חדשות על חבריהם שנעצרו או על מבריחים שנטשו מהגרים באמצע הדרך. לבסוף, הצליחו האחיות להגיע לאוסטריה ומשם לגרמניה.
זמן קצר לאחר הגעתן, ארגון סיוע מקומי קישר אותן עם מועדון השחייה "ואסרפרוינד ספנדאו 04", הסמוך למרכז הקליטה שבו שהו. תוך זמן קצרה הפכו שתי האחיות לחלק בלתי-נפרד מהמועדון. המאמן סוון ספאנרקרבס סיפר כי הן מתקדמות בקצב "מדהים", אולם הודה: "הן שוחות ברמה הגבוהה ביותר שיש בעולם הערבי, אך זה שונה באירופה בגלל תנאי האימונים".
יסרא, בת 17, סיפרה: "אולי לאחר שאלמד גרמנית אחזור לבית הספר. אני רוצה להיות טייסת, ועם השחייה להגיע לאולימפיאדה". עבור האחות הגדולה שרה, השחייה היא המפלט המושלם עבורה מהתסביך הבירוקרטי שבניסיון להסדיר את מעמדה של המשפחה. "נראה לי שהשגתי איזון בחיים", אמרה. "לא נצליח לעשות שום דבר טוב בחיים אם אין לנו את השחייה".