האם ירי הרקטות מרצועת עזה מסמל את תום הרגיעה?

(אבו מאזן: "מצדיע לכל טיפת דם שנשפכת למען ירושלים")

זה כבר לא נראה כמו עוד חלק משגרת הטפטופים נוסח "רקטה שנופלת בשטח פתוח", שאליה התרגלנו בתכיפות של פעם בחודש או חודשיים. נכון, כמו בפעמים אחרות, גם אתמול לאחר השיגורים מיהרו תומכי "המדינה האיסלאמית" בעזה לקבל אחריות, אולם האופן שבו פורסמו הסרטונים שמתעדים את השיגורים, ובעיקר את היעדים שנבחרו, מעידים שמשהו כאן השתנה.

הירי שלשום נועד לפגוע ולהרוג, ובעיקר להעביר מסר לישראל, וייתכן שגם למצרים. שיגור רקטות לעבר שתי ערים ישראליות, כאשר בעבור אחת מהן נדרשת רקטה שאינה קצרת טווח מהדגם הפשוט, אינו עניין של מה בכך. ייתכן אמנם שהדבר נעשה שלא בידיעת חמאס, והמבצעים ידעו היטב שפעולה מסוג זה תסבך אותם מול השלטון בעזה. אך עולה גם אפשרות אחרת: הירי שלשום נעשה בחצי הסכמה או בעצימת עין מצד חמאס, שילוב של הוצאת קיטור וניסיון לשלוח מסר ברור לישראל ומצרים כי המצב בעזה הופך במהירות רבה לבלתי נסבל.

לקריאה נוספת:
על רקע ההסלמה בירושלים ובעזה, קרי מנסה למנוע עימות כולל
חשש במערכת הביטחון: המהומות בירושלים יבעירו את הגדה
"בוגדים": שוטרים פלסטינים הכו נער בהפגנה למען מסגד אל-אקצא

אין מדובר כאן במידע מוצק שיש בצד הישראלי, זו הערכה שנשמעת דווקא ברצועת עזה, שנשענת על שילוב של כמה גורמים, שבהם היעדים של השיגור, סוג אמצעי הלחימה, הסרטונים שהופצו וההתפתחויות מסביב שמעוררות חשד שלחמאס היה אינטרס לעצום עין. בשבוע שעבר, נמשכו הפסקות החשמל בעזה יותר מ-20 שעות ביממה - שילוב של תקלה טכנית באספקת החשמל ממצרים וסגירת המעברים לרגל השבת והחג בישראל. המציאות הזו הובילה לגל חסר תקדים של הפגנות נגד שלטון חמאס, שבמהלכו יצאו מאות בני אדם לרחובות הרצועה במשך ארבעה ימים ברציפות, כדי למחות על המצב הנוכחי בעזה.

פעילים של הזרוע הצבאית של הארגון ניסו למנף את ההפגנות ובמהלכן העלו באש תמונות של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. מה שהוסיף מתיחות למצב הנפיץ גם ככה הייתה הפעולה המצרית אתמול שבמהלכה הוצף אזור המנהרות ברפיח במים, תוך גרימת נזקים גדולים לתשתית שחלק ממנה חמאס עצמו בנה והקים בהשקעה רבה. לכך, אפשר להוסיף את המתיחות בירושלים ובהר הבית שגרמו ללחץ על חמאס לפעול.

אך מעל הכל, חמאס שומע וקורא את הקולות שנשמעים מהרחוב הפלסטיני בעזה. המצוקה חסרת התקדים, העוני, האבטלה, הפסקות החשמל המרובות, היעדר תשתיות (למרות כל המאמצים שהושקעו ומושקעים גם מצד ישראל), הפכו את החיים ברצועה לבלתי נסבלים בעבור תושביה. עוד ועוד קולות בתוך הצמרת הצבאית של חמאס ובעיקר ברחוב העזתי טוענים כעת כי הדרך היחידה לשינוי המצב היא סבב אלים נוסף מול ישראל, או במילים אחרות - מלחמה. הקולות הללו אינם בגדר הרוב, אלא מדובר במיעוט, אולם הם הולכים ומתרבים בכל יום שחולף, בארגון עצמו ובדעת הקהל.

על פניו, ישראל וחמאס אינן רוצות בהסלמה ומעדיפות מצב של רגיעה. הארגון ממשיך להעביר מסרים שהוא מבקש לפתור את משבר המשכורות של פקידיו בתמורה להסכמתו לנוכחות הרשות הפלסטינית במעברים. אין זו גישה חדשה. הבעיה עם "הנכונות" הזו של חמאס היא שהארגון עדיין דורש גם נוכחות של אנשיו במעברי הגבול, לצד אנשי הרשות.

גם ישראל עושה לא מעט כדי להרגיע את הרוחות ברצועה. ואולם זהו המצב שהיינו בו לפני 14 חודשים בלבד, ערב מבצע "צוק איתן". גם אז לאף אחד מהצדדים לא היה אינטרס מובהק למלחמה, אך המצוקה הכלכלית של תושבי עזה יחד עם המצוקה הפוליטית של חמאס, הביאו אותו לקדם הסלמה. השבוע, התנהלו חילופי אש בין כוח של חמאס לבין חיילי צה"ל על גבול הרצועה. באירוע נפצע איש חמאס. אם התקרית הזו הייתה מסתיימת אחרת, עם יותר נפגעים באחד הצדדים, קשה לקבוע לאן הדברים היו הולכים.

גם החדשות ממזרח ירושלים רחוקות מלהיות אופטימיות. שלשום נרשמו עוד זריקות אבנים, בקבוקי תבערה ואלימות בכפרים שמסביב לבירה. עוד יום שישי במזרח העיר. לאחר הרצח של הנער מוחמד אבו חדיר לפני יותר משנה, נוצרה במקום מציאות דומה. אך בתום תקופה מתוחה של כמה חודשים, השגרה היחסית חזרה לעיר, ואז החל גל ההסלמה האחרון. הדוברים מטעם הממשלה מתעלמים בהפגנתיות מחלקה של ממשלת ישראל במציאות שנוצרה במזרח ירושלים וגם מהאירוע שהביא לפרוץ גל העימותים האחרון, ביום ראשון שעבר, כאשר פעילי ימין ובראשם שר החקלאות אורי אריאל החליטו לקיים תפילה בהר הבית.

התמונות של העימותים בהר הבית נראות בכל ערוץ חדשות ערבי ואפשר לנחש שהן מייצרות תסיסה בדעת הקהל בעזה ובגדה. אתמול התקיימו הפגנות בכמה מקומות בשטחים, אולם לעת עתה, אלה הפגנות קטנות, מצומצמות ולא בסדר גודל שמתקרב לימי האינתיפאדה הראשונה או לתחילתה של השנייה.

אחד הגורמים המרכזיים לכך שההפגנות הללו לא הופכות להיות המוניות באופן שעלול להביא לאובדן שליטה, היא הרשות הפלסטינית. מנגנוני הביטחון הפלסטינים פיזרו השבוע באלימות שני אירועים בבית לחם ובג'נין, שהתקיימו תחת הכותרת "הזדהות עם אל-אקצא". הם השתמשו בכוח רב שכולל, בין היתר, ירי מאסיבי לעבר חמושים. הנחישות הזו הייתה צריכה לעורר תגובה חיובית בצד הישראלי, אולם התגובה הישראלית הייתה קצת שונה. שלשום, חסמה המשטרה את כניסת ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה ועמו ראש המודיעין הכללי מאג'ד פראג' וראש הביטחון המסכל זיאד הבריח, לירושלים. אקט של ריבונות ישראלית בירושלים, כנראה. והיכן כל זה שם את אבו מאזן? במקום נוח יחסית. הנה אנשיו נעצרים במחסום של הכיבוש הישראלי כשניסו להגיע להר הבית.

עיני הכל נשואות כעת ליו"ר הרשות, שהבטיח כי בעוד עשרה ימים יטיל פצצה במהלך נאומו באו"ם. באיזו פצצה מדובר, קשה לדעת. בימים האחרונים ספג אבו מאזן מפלה פוליטית פנים פלסטינית לא פשוטה, לאחר שלא הצליח להביא לכינוס של המועצה הלאומית הפלסטינית של אש"ף (המל"פ) ואף לא לבחירות לוועד הפועל של הארגון שבהן רצה כל כך.

שלל הארגונים החברים באש"ף התנגדו נמרצות לכינוס "החירום" שעליו הכריז אבו מאזן ואפילו הודעת ההתפטרות שלו מהוועד הפועל לא הותירה רושם ניכר על נציגי הארגונים. יתרה מכך, גם כוונתו לקבוע מי יהיו המועמדים של פתח לוועד הפועל, הסתיימה בכישלון, לאחר שהוועדה המרכזית של התנועה, מנעה זאת ממנו. אבו מאזן רצה למנות את סאיב עריקאת וכמעט כל חברי הוועדה המרכזית התנגדו לכך. הדרישה שלהם הייתה כי הוועדה עצמה תבחר את המועמדים בהצבעה חשאית. הכינוס של המל"פ נדחה בשלושה חודשים, אולם המצוקה של אבו מאזן רק גוברת, מבית ומחוץ. הבעיה של ישראל היא, שלנוכח מצוקתו מבית, עלול עבאס לחפש מוצא מבחוץ: "פצצה" מספיק חזקה בנאום בסוף החודש באו"ם, באופן שיחזק את מעמדו בבית באופן ניכר.

(עדכון ראשון: 22:00)