בין 2,000 ל-2,500 פליטים מאפריקה מתגוררים בירושלים. הם מפוזרים בשכונות העיר השונות, בקריית מנחם, בבית הכרם, בתלפיות, בנחלאות ובקטמונים. משפחה אחת אפילו חיה בשכונת רמות, ברחובות החרדיים. כמו מקביליהם בתל אביב, רובם רווקים זאת משום שאלפי נשים בלבד הגיעו מאפריקה, לעומת עשרות אלפי גברים. בירושלים המחולקת לדתות ולשבטים הם משתלבים ביתר קלות, רחוקים מה"גטאות" של דרום תל אביב.
מבקשי המקלט נטמעים באוכלוסייה, אך לא שוכחים את הקהילה. "יש לנו בירושלים פגישות ואירועים. אנחנו עושים גם אירועים משותפים של תרבות ישראלית ואפריקנית. אנחנו מכינים אוכל שלנו ואוכל ישראלי, ונהנים מתרבות ומוזיקה משלהם", מספר ברהנה נגסי, אריתראי בן 30. בין המקומות המועדפים עליהם נמנים גן סאקר ואברהם הוסטל שברחוב יפו.
רבים מבני הקהילה בעיר מועסקים בשכונות החרדיות, פועלים כגויי שבת בישיבות, שכנראה מעדיפות אותם על פני תושבי מזרח העיר המוסלמים. "אני לא אגיד שירושלים יותר טובה מתל אביב", אומר נגסי, "אבל פה האווירה שונה, האנשים מחוברים למציאות. בתל אביב אתה לא יודע מה זה שבת, בירושלים אתה יודע ואתה תכבד את האנשים".
לקריאה נוספת:
"זורים פחד": למה נדרשים מבקשי המקלט להגיע לשימוע דווקא בדרום?
השחרור מחולות נתן לי תקווה, אבל זה לא הפתרון האמיתי
"צביון העיר בסכנה": תושבי ערד מחרימים מעסיקי מבקשי המקלט
כמעט שאין עסקים של פליטים בירושלים, הם עורכים קניות בחנויות הישראליות, "איפה שזול", ורק מספרה אחת וכמה חנויות בודדות של טלפונים במרכז העיר שייכות לבני הקהילה. באחת הסמטאות היוצאות מרחוב יפו נמצאת חנותו הקטנה של דוד אברהם האריתראי, שאוהב בירושלים את "האוויר הטוב". אפשר לרכוש אצלו כרטיסי "סים" וטלפונים, ועל אחד מקירותיה היצע של כמה עשרות סרטים מאריתראה, שמופצים על ידי ישראלי מתל אביב. מחירו של דיסק הוא 15 שקלים. כמה כוכבי קולנוע מהמדינה הקרועה מציצים מהמדפים. "זה סרט על המלחמה בארץ שלנו", מציג נגסי את אחד התקליטים, "אבל לא תשמע בו את מה שהממשלה לא רוצה שתשמע". החנות הסמוכה היא חמארה קטנה שיושבים בה דתיים ואתיופים ושותים בירות זולות מבקבוק. למבקשי המקלט אין מקומות בילוי משלהם בעיר, הם יושבים בפאבים ובבתי הקפה הישראלים, כל עוד מכניסים אותם.
"מלחמות פותרים במשפטים ובמשא ומתן, ולא באלימות"
בירושלים קשה יותר למצוא עבודה ולכן רבים מהמתגוררים בה הם בעלי אשרה ישנה, שכיום כבר בקושי ניתנת, ומודפסת עליה במפורש הרשות לעבוד. "בתל אביב המעסיקים לא שואלים אותך אם מותר לך לעבוד כי שם מכירים כבר את המציאות, אבל פה קשה יותר למי שאין לו אשרה מתאימה", מסביר סלומון מסגהנה, בן 35 המתגורר בשכונת בית הכרם, ונוסע כל יום באוטובוס לבית המשפט בתל אביב, שם הוא מועסק כעובד קבלן. "יש פה גם את הערבים ממזרח ירושלים שבאים לעבוד", הוא מסביר את הקושי הנוסף במציאת עבודה. אגב, מסגהנה נוסע באוטובוס כי מבקשי המקלט אינם יכולים להוציא רישיון נהיגה בישראל. הוא עתר על כך לבית המשפט המחוזי - ונדחה.
נגסי נמלט ב-2002 מבירת אריתראה אסמרה לסודאן, שם שהה כשנה והמשיך ללוב. הוא עלה על סירה קטנה שהפליגה לאיטליה, אולם טעתה בדרך והוא מצא עצמו שוב בלוב. הוא חיפש מדינה דמוקרטית להגיע אליה ושמע על ישראל. ב-2007 הגיע לתל אביב ושלוש שנים לאחר מכן, עבר לירושלים. הוא מתגורר בדירה שכורה בקריית מנחם עם אשתו ושני ילדיו, בן חמש ובת שנה, ועובד במסעדה בעיר. יש לו שני חלומות - ללמוד משפטים ולחזור לאריתראה, לכשתהיה דמוקרטיה. "מלחמות פותרים במשפטים ובמשא ומתן, ולא באלימות", מסביר. מסגהנה ברח מהכלא באריתראה ב-2007 ושנה אחר כך הגיע לישראל. הוא נכלא אחרי שירות צבאי של תשע שנים, ולא מוכן לספר מדוע. בתל אביב הוא שהה שלושה חודשים, עוד תשעה באילת ואז עבר לבירה. בירושלים הוא חי עם חברתו ובתם המשותפת בת השלוש.
"כשאתה אומר שבירושלים יש 2,000 פליטים לא מאמינים לך", אומר מסגהנה, "כי האנשים פה נטמעו. בתל אביב הצפיפות והריכוז שלהם יצרו את הבעיה". בירושלים, כאמור, הם מפוזרים ולא בולטים ואפילו פקחי ההגירה בקושי נראים ברחובות. הרוב המוחלט של מבקשי המקלט בבירה הם מאריתראה. "85% ממבקשי המקלט הם אריתראים, אבל בתקשורת מדגישים סודאנים כי סודאן היא מדינת אויב", מסביר מסגהנה הטוען כי מדובר בחלק מהדה-לגיטימציה שלה הם זוכים בישראל. הכנסיות המועדפות עליהם הן כנסיית הקבר שברובע הנוצרי והכנסייה האתיופית הסמוכה לרחוב הנביאים. מזרח העיר היא אקס טריטוריה עבור הפליטים מאריתראה, הפזורים ומסתובבים בשכונותיה השונות. "אנחנו, כמו היהודים, יש לנו סימני כאב מהמוסלמים. בסיני לקחו לנו כליות, אף אריתראי לא מסתובב שם", הם מספרים.
נגסי ומסגהנה פעילים בעמותת JACC, מרכז לקהילה האפריקנית בירושלים, שהוקמה אשתקד ומסייעת למבקשי המקלט בעיר. הסיוע בא לידי ביטוי, בין השאר בקורסים ללימוד עברית, בסדנת הכנה שהועברה הקיץ ל-15 ילדים שעלו לכיתה א', במיצוי זכויות מול הרשויות ובארגון אירועים חברתיים למבקשי המקלט. ואכן, בבתי הספר בעיר לומדים כ-150 ילדים של מבקשי מקלט, ובשנים האחרונות נחגגו בעיר כמה חתונות. הלידות, כמו האשפוזים, מתרחשות בבית החולים שערי צדק, משום שהוא בית החולים הנגיש ביותר בתחבורה ציבורית, שאינו מחייב כלי רכב פרטי. "היחס בדרום תל אביב הוא תושב לכל 2.5 פליטים, פה יש לך 800 אלף איש ו-2,000 פליטים. לא מרגישים אותנו וזה מה שהיה צריך לקרות בכל הארץ. בתל אביב התושבים המקוריים מרגישים זרים בעצמם", אומר מסגהנה.
"אנחנו פה בישראל ורוצים שיתייחסו אלינו כמו בני אדם"
"בטוח יש כאלו שבאו לעבוד", הוא עונה לטענה העיקרית נגד מבקשי המקלט, "אבל ישראל חייבת לבדוק את בקשות המקלט אחת לאחת. מי שיראו שבא כדי לעבוד יגידו לו 'פה אי אפשר', זה לא מסובך, אבל הם לא עושים את זה כי לא רוצים לתת מעמד למי שכן מגיע לו. רוצים להגיד 'כולם מהגרי עבודה'. אנחנו פה בישראל ורוצים שיתייחסו אלינו כמו בני אדם, אנחנו משלמים 16%-21% מס הכנסה משכר המינימום שאנחנו מרוויחים. שייקחו אפילו 50%, אבל שיתנו לנו זכויות. אין לי פנסיה, אין לי ביטוח רפואי, הממשלה רק לוקחת כסף".
נגסי משלם 3,500 שקל דמי שכירות. מבקשי המקלט בירושלים לא יכולים לשכור דירה כאחד האדם, אלא רק דרך מתווכים מסוימים, מה שמייקר עוד יותר את עלות שכר הדירה. זאת, להבדיל מבתל אביב, שם בדרום העיר בעלי הדירות משכירים אותן ישירות למבקשי המקלט. את המשכורות הם מקבלים בצ'ק ופורטים אצל חלפני כספים, מאחר שאינם יכולים לפתוח חשבון בנק. לדבריהם, "אפשר רק בבנק הפועלים, והם אומרים לך 'רק בסניף הזה והזה'".
"כל יהודי שתגיד לו 'לך לארצות הברית וגם תקבל מיליון דולר' - לא יסכים. זה לא הכסף, אנחנו רוצים לחזור לארץ שלנו, רק שבינתיים אנחנו לא יכולים כי היא דיקטטורה רצחנית. אנחנו מבקשים שתתייחסו אלינו כמו בני אדם. אנחנו לא מצביעי שמאל ולא ימין, אנחנו פליטים".
בשבועות האחרונים, אחרי החלטת בג"ץ שבגינה שוחררו יותר מאלף מבקשי מקלט שהיו במשמורת במתקן חולות, הגיעו לבירה כמה עשרות מהם, עם הבגדים שלגופם ומה שנשאר להם מ-64 השקלים שקיבלו, בניכוי הוצאות הנסיעה לירושלים. נגסי ומסגהנה סייעו לאנשים, כמו שהם עושים בשנים האחרונות. "הפעילות של העמותה מתחילה בללמד את האנשים עברית", הם מסבירים, וטוענים כי "מדינת ישראל לא עושה את זה כדי שלא נהיה חלק מהתרבות פה. כשזרקו אותנו בדרום תל אביב היו אנשים שבאו מהכפרים, לא ידעו מה זה שירותים ומה זה אור והיה צריך להסביר להם".