(שחרור מאות מבקשי מקלט ממתקן חולות ביום רביעי האחרון)
ביום רביעי שוחררתי ממתקן "חולות" עם 80 שקלים בכיס. מה אפשר לעשות עם 80 שקלים? לא יותר מדי, רק לקנות כרטיס אוטובוס לאנשהו. אמנם שוחררנו מ"חולות", שזה שחרור מכלא קטן, אבל עברנו לכלא גדול יותר. עכשיו אסור לנו לזוז בחופשיות בארץ, אסור להגיע לתל אביב ואילת. אז נסעתי לירושלים, שם אני מכיר, שם עבדתי שלוש שנים וחצי בבית אבות, יש לי חברים, המעסיק שלי אוהב אותי ומרוצה ממני, אני עובד איתו כבר שש שנים וחצי, הולך איתו לאן שהוא הולך. בהתחלה עבדתי איתו ביהוד ואחר כך עברנו לירושלים. אבל עכשיו זה לא אותו דבר כמו מקודם, כשהייתה לי ויזה בלי הגבלה.
ב-2007, העניק לי ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט אישור עבודה. פתאום, לפני שנתיים, החליטו לבטל לי אותו. ככה בלי סיבה. הייתי אז בדרך למעלה, הייתה לי בת זוג, ניסיתי להקים משפחה. פתאום לקחו אותי ל"חולות", 17 חודשים הייתי שם, בלי סיבה. הייאוש היה גדול, היה מאוד קשה שם, כלא זה כלא, מבחינת כל התנאים והשירותים ואפילו שירותי הבריאות והאוכל. לא קיבלנו שם את מה שצריך. אם למשל רופא אמר לך שאתה צריך לקבל טיפול בסורוקה ב-19:00, לא שחררו אותך.
סבלו סביבי הרבה אנשים. ואין מי שיכול להתערב בשבילנו. ולמי יש כוח מול המדינה? גם לפעילי זכויות אדם אין כוח עליהם, הם שואלים ודואגים אבל לא יכולים לשנות שום דבר. אנשים בדיכאון, המצב קשה, בנאדם ששולחים אותו לכלא, זה צריך להיות בגלל עבירה פלילית, אבל אנחנו עבדנו באישורים, הכול היה תקין. במשך כל כך הרבה חודשים אנחנו שואלים - למה אנחנו צריכים להיות בכלא?
עכשיו, אחרי השחרור, אני במצב נפשי יותר טוב. להשתחרר מ"חולות" זה צעד שנותן תקווה אבל זה לא הפתרון האמיתי ולא מה שאני צריך. לא החזירו לי את הוויזה שלי. יש עלינו איסורים בכל מקום. למרות שיש לי עבודה בירושלים, זאת ויזה זמנית ולא קבועה כמו שהייתה לי. אם אחרי חודשיים יבטלו לי אותה? הפחד הזה קיים כל הזמן. אבל אין בי כעס. כי מדינת ישראל זה עם ישראל, ואני מאוד אוהב את הישראלים, התרבות שלהם והאהבה שלהם.
אני נמצא עכשיו כמה ימים בדירה של חברים ישראלים בירושלים, הם קבוצה עם נשמה ענקית, עוזרים לי להתאפס על עצמי. איפה הייתי מוצא אנשים שמכניסים אותי לבית שלהם ככה? אני מרגיש שאני בן בית. אני בחיים לא אכעס על הישראלים. זה גם חלק מהתרבות שלי והדת שלי כנוצרי, גם כלפי אויב לא אחוש כעס, בדיוק ההיפך.
ויש לי מזל, אני יודע. אני חוזר למקום מוכר ויש לי חברים שעוזרים לי. סביבי בחולות היו פליטים שאין להם את זה, ומה הם יכולים לעשות בכסף שנתנו להם? לא לשכור חדר בפנסיון, לא לקנות בגדים נורמליים כדי ללכת לחפש עבודה. אם בנאדם רוצה להיות רציני ולחזור לשגרה הוא לא יכול לעשות כלום עם הכסף הזה. אני מתנחם בזה שכל מי שהיה איתי בחולות לא חדש בישראל, חמש שנים ויותר. הם כבר יודעים את השפה, הם יעברו שבוע קשה עכשיו אבל אחר כך אני מאוד מקווה שיסתדרו.
ומה הלאה? החלום שלי הוא לחזור לאריתריאה, אבל אני לא יודע מתי המדיניות תשתנה. אני מתפלל לשינוי כל יום. אני רוצה לחזור למשפחה שלי, לראות את ההורים שלי. זה לא כבוד גדול להיות זר ומבקש מקלט כל החיים. גם כשהיה לי קשה שם, לא חלמתי שאהיה פליט שנמלט כל הזמן.
הכותב הוא מקונן נאראה, מבקש מקלט מאריתריאה בן 37, השוהה בארץ יותר משמונה שנים
ראיינה - כתבת וואלה! NEWS רוויטל בלומנפלד
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.