בשעה 2:00 לפנות בוקר, לפני שלושה חודשים, קם יפרח לזרוביץ בן ה-85 ממיטתו ויצא מהאוהל שבו ישן בסמוך לעתלית. הוא נעמד וקרא את מילות שירו של חיים נחמן ביאליק "על השחיטה". לזרוביץ זעק לשמיים וביכה את ילדותו שנגזלה באותו לילה מר בשנת 1938, שבו איבד את הוריו ואת דודו וחייו התהפכו.
סיפורה של משפחתו זעזע את היישוב היהודי באותה שנה: כנופיית פורעים ערבים חטפה מביתם שליד מחנה המעצר עתלית זוג הורים ואת שלושת ילדיהם ואחיה של האם. מאוחר יותר נרצחו שלושת המבוגרים והילדים שוחררו. שלדי הנרצחים נמצאו רק אחרי שנים ארוכות. ביום ראשון, 77 שנים בדיוק אחרי התקרית, נערך במחנה המעפילים בעתלית אירוע לזכר בני משפחת לזרוביץ והוסר הלוט מעל שלטי הזיכרון באתר הסמוך שבו התגוררה המשפחה, שעם השנים הפך לתל חרב ומוזנח.
המקרה אירע בין 16 ל-17 באוגוסט 1938. סמוך למחנה המעצר שליד עתלית התגורר משה לזרוביץ, יליד פתח תקווה בן 40, ששימש אז קצין במשטרה הבריטית וסגן מפקד המחנה. יחד עמו התגוררו בני משפחתו: אשתו ברוריה ושלושת ילדיהם, רחל בת ה-12, יפרח בן השמונה וחגי בן השנתיים. הימים ימי המאורעות ובארץ שרר מצב ביטחוני קשה. למחנה הגיעו באישון לילה כ-200 אנשיו של יוסף אבו דורה, ממנהיגי מאורעות הדמים בשנים 1939-1936, שכונו "המרד הערבי הגדול".
לקריאה נוספת:
מהיום: קנסות באיילון לרכבים פרטיים שיסעו בנתיבי תחבורה ציבורית
נערה טבעה בנהר הירדן ונסחפה בזרם, צוללנים איתרו את גופתה
המשטרה בודקת: גופת הצעירה בכביש 4 - רצח על כבוד המשפחה?
מטרתו של אבו דורה הייתה לשחרר כ-400 אסירים ערבים שהוחזקו בידי הבריטים ונידונו לעבודות כפייה. הפעולה נכשלה, אולם במנוסתם נכנסו לבית משפחת לזרוביץ שליד המחנה וחטפו את ההורים, את ילדיהם ואת אליהו קירז'נר בן ה-35, אחיה של ברוריה שעבד במפעלי המלח בעתלית. קירז'נר, נשוי ואב לארבעה ילדים שאותם היה פוגש רק בסופי שבוע, בדיוק שב מעבודתו.
בני המשפחה הובלו על ידי חוטפיהם עד לקרחת יער בסמוך לכפר עין חוד. הילדים וההורים הופרדו. משה לזרוביץ זיהה את אחד החוטפים כאסיר לשעבר שזכה ממנו ליחס טוב, פנה אליו ושאל אותו: "למה אתה נוהג בי כך? אני נהגתי בך בהגינות". בעת שירותו במשטרה הבריטית זכה הקצין להערכה רבה והיה אהוד על חבריו הערבים, שכינו אותו "שייח' מוסא". אולם האסיר לשעבר קיבל הוראה לרצוח את שני הגברים וביצע זאת. נוכח הזוועה פרצה ברוריה בצרחות ונרצחה גם היא.
החטיפה עוררה סערה. המשטרה הבריטית החלה במבצע חיפושים אחר בני המשפחה וביישוב היהודי התפשטה דאגה רבה לשלומם. כמה ידיעות כוזבות על הימצאות החטופים הוציאה לשטח נוטרים וחברי קיבוצים באזור עפולה.
במשך שלושה ימים העבירו החוטפים את שלושת הילדים בין כפרים באזור רמות מנשה. יפרח בן השמונה נשא על ידיו את אחיו הפעוט חגי. לפרקים הופרדו מאחותם, שאותה אף ניסה אבו דורה לאנוס.
בבוקר שבת, 20 באוגוסט, נראו בסמוך לקיבוץ משמר העמק שלושה ילדים צועדים כשהם מלווים בשני מבוגרים. המבוגרים שבו על עקבותיהם והילדים הגיעו לקיבוץ כשבידיהם מעטפה הממוענת לעיתונים "דבר" ו"הבוקר". בתוכה נמצא נייר שעליו נכתב בערבית, באותיות עבריות: "מאת יוסף אבו דורה מפקד המורדים. האומה הערבית היא אומה אצילה ונוהגת באצילות. כשהביאו אותנו קיבל אותנו אבו דורה והתנהג איתנו יפה לפי ההוראה הדתית. נתן לנו להוצאות הדרך. אני ואחי היינו שבעי רצון מאוד. חתום: רחל לזרוביץ".
בעוד גורל המבוגרים טרם נודע, נכתב בעיתון "דבר" כי "הילדים הם בריאים ושלמים. פניהם טובים ואין להכיר בהם מה שעבר עליהם. הם מקווים, כי כשם ששבו הם, כך ישובו גם הוריהם והכול יגמר בכי טוב". מאוחר יותר נודע כי שלושת המבוגרים נרצחו, אולם מקום קבורתם לא נודע.
הפרשה נשכחה, אך מסכת הייסורים של המשפחה נמשכה. כעבור שנתיים, ב-9 בספטמבר 1940, נהרג האח הקטן, חגי, שאומץ על ידי משפחת אמו, בהפצצה של חיל האוויר האיטלקי על תל אביב.
בשנת 1963 התעוררה מחדש פרשת רצח המשפחה, בעקבות כתבות ב"מעריב", כמו גם בשל פניות של הבת רחל למפכ"ל דאז יוסף נחמיאס, בבקשה כי המשטרה תפעל לאיתור שרידי הוריה ודודה שנרצחו.
"היום זה נראה לנו מוזר, אך באותם ימים הסיפור נשכח", אמר יואל אמסטר, שעומד מאחורי מבצע ההנצחה והשימור של האתר שבו התגוררה המשפחה. "כשנחטפו שלושה נערים כל המדינה עמדה על הרגליים ולא נחה. אבל במקרה הזה, גם אחרי קום המדינה - כשהיו גופים שיכלו לחקור - זה לא עניין אף אחד. אני חושב שזה בגלל שמי שעמד אז בעמדות ההנהגה חיו תחת הנרטיב של השואה, שלפיו עלינו להסתכל קדימה, בלי לגעת ולחטט בעבר".
שלמה בן-אלקנה, שלפני קום המדינה שירת בש"י (שירות ידיעות, המקביל לשב"כ של היום) של ההגנה, היסטוריון, חוקר ומי שלימים הקים את היחידה לאיתור נעדרים, פתח ב-1963 בחקירה. אחרי חצי שנה הוא גילה את מקום הקבורה. סמוך לניר-עציון, בתוך בור ששימש בעבר ככבשן פחמים, התגלו שרידי עצמות וכפתורים מבגדיה של ברוריה. עצמותיהם של השלושה נקברו בבית הקברות בראשון לציון.
הפרשה שוב צללה לתהום הנשייה, עד שלפני שנה וחצי החליט אמסטר להעלות אותה ממרתף השכחה ולספר את סיפור הנרצחים. אמסטר, חונך מנהלים במקצועו, פגש במהלך עבודתו את דודו ביטון, מנהל סניף בחברת "אגד" ונשוי לתמי, בתו של לזרוביץ. בפגישותיהם עלה סיפורה של המשפחה, ואמסטר, חובב היסטוריה ומדריך טיולים, ביקש להיפגש עם לזרוביץ עצמו.
בפגישתם העלה אמסטר את רצונו לערוך סרט על הפרשה. "בסדר", ענה לזרוביץ, "אבל אני רוצה גם להגשים את החלום שלי: לישון עוד לילה אחד במקום שבו היה ביתי, שאליו לא שבתי מהלילה שבו נחטפנו".
אמסטר הבטיח לו כי בתוך שנה ישוב לבית ילדותו. הוא החל במבצע לאיסוף עדויות על הפרשה ובמקביל פעל לניקיון ולהסדרת האתר שבו שכן בית לזרוביץ. לדבריו, הוא הגיע לקשישים שזכרונם ניטל מהם, אך כשהעלה את פרשת החטיפה והרצח, הם סיפרו בהתרגשות על אירועי אותם ימים.
את הגבעה שעליה היה בית משפחת לזרוביץ הוא ניכש מעשבים וניקה, כבש שביל הליכה והקים מדרגות עבור מבקרים מבוגרים. מהבית נותרה רק רצפת הבטון. הסדקים שנפערו נסתמו, מסביב הקים מעקה והציב ספסלי ישיבה ושלטי הנצחה לנספים. המועצה לשימור אתרי מורשת סייעה לו במלאכתו. שביל הגישה הוקם על שמו של קירז'נר בסיוע מפעלי המלח שבהם עבד כשנרצח.
בתום עבודות הכשרת השטח, פנה אמסטר לידידו, משה הר-ציון, בנו של הלוחם המיתולוגי מאיר הר-ציון, וגייס אותו למשימה. על חורבות בית לזרוביץ הוקם אוהל ועם ערב הגיע למקום יפרח מלווה בבתו תמי.
אמסטר מודה כי חשש לבריאותו של לזרוביץ, נוכח הערב הטעון שציפה לו, אולם לבסוף לא הגיע לאירוע המרגש. לזרוביץ, שלאחר רצח הוריו נשלח לפנימיית הנוער "מאיר שפיה", שחזר איך מדי יום טיפס על אקליפטוס ענק בפנימייה היושבת על גבעה שמשקיפה למקום שבו חי עם הוריו. הוא ישב על העץ, הביט מערבה וחיכה לאביו שישוב. אף אחד לא סיפר לנער כי הוריו נרצחו. את כאב הגעגועים הפיג מעט מנהל הפנימייה, יוסף דשבסקי, שאימץ את לזרוביץ כבן.
חבריו לעבודה של לזרוביץ, שהכירו אותו במשך עשרות שנים, סיפרו לאמסטר כי הוא מעולם לא סיפר להם את סיפורו. "הוא שייך לדור ששתק", הסביר אמסטר.
"יש רגעים בחיים שנועדו שתעשה בהם משהו. אם תפגוש ברחוב ילד בן שמונה שמבקש לשוב הביתה, לא תעשה הכל ותסייע לו? אני פגשתי ילד בן שמונה עטוף בגוף של בן 83, והוא מבקש לשוב ללילה אחד נוסף לישון ביתו, אני רק עזרתי לו", הסביר אמסטר את התגייסותו למפעל הזיכרון וההנצחה.
אורה צליצקי, בתו של קירז'נר, נחנקה מבכי כשסיפרה על כל אותן שנים ללא אב, שנים של קושי ומצוקה. "המוסדות ציפו מאיתנו אז שלא נהיה לנטל ושנדע לדאוג לעצמנו", אמרה בכאב. "כאן נפתח מעגל שליווה אותי כל חיי".
כל אותם חודשים ליוותה את אמסטר ולזרוביץ הבמאית שושי בן-חמו, שקראה לסרט בנושא "צדיק כתמר יפרח". ביום ראשון האחרון הוא הוצג לראשונה במחנה המעפילים בעתלית, שמתחילת השבוע מציג אותו בפני מבקרים באתר. תמי, בתו של לזרוביץ, אמרה כי "יצאה עם אביה למסע לילדותו, שבמהלכו הגשים את החלום לשוב לביתו".
לאחרונה תש כוחו, זכרונו לקוי וגופו נחלש ולזרוביץ לא יכול היה להגיע לאירוע. "הסיפור הזה צץ לפני 50 שנה ונשכח, והנה לפתע מקבל חשיפה מחודשת. זה סיפור מופלא, מצית את הדמיון, מותח וטראגי", סיכם עומרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת.